ניצני טורס – טליק לזר
הבת השנייה שלנו כבר כמה שבועות בפיליפינים, בטיול שאחרי צבא. מסתבר שעבור משוחררים טריים, הפיליפינים זה ההודו החדש. הבכורה, שכבר סיימה את פרק טיולי השחרור, התקבלה עם החבר שלה לחילופי סטודנטים באיטליה ונסעה איתו לכמה חודשי לימודים בוונציה.
רעייתי, הבת הקטנה ואני נשארנו לבד בבית, חוויה מומלצת למי שבעשרים השנים האחרונות בעיקר החזיק על הידיים, הלביש, הרדים, העיר, הסיע, החזיר, מימן, חטף ושתק. הבית שקט, בשביל שלוש צלחות לא שווה להפעיל מדיח, החשבון בסופר הצטמצם, יש מים חמים בשפע, ובימים הקרים שלושתנו מתכרבלים על הספה מול הטלוויזיה.
אבל מסתבר שמנהגים ישנים קשה לשנות, אב שטורטר לא ישוחרר, והבנות האובדות ממשיכות להפעיל אותי בשלט רחוק ובאינטרנט מהיר. ביום חמישי הגדולה התקשרה משדה התעופה בבודפשט לעדכן שהקונקשן לאיטליה בוטל, והיא תקועה בהונגריה לשלושה ימים. מהמשפט ״אנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות״ הבנתי שהילדה במצוקה שלא היתה מביישת פליט סורי, ושספק אם היא תשרוד ללא התערבותו של מקגייוור הקמב״ץ.
אמנם חזרתי מותש מיום עבודה ארוך, אבל לא נוטשים ילדה בלב שדה תעופה עוין. איתרתי באיזי את הטלפון של חברת איזי ג'ט, ואחרי כמה צלצולים ענתה לי איליין, בריטית נחמדה. איליין דאגה שהילדה והחבר יירשמו לטיסה של שבת וסיפקה להם מלון ליומיים בבודפשט. כדי שכל זה יקרה נזקקתי לקודים, למספרי ההזמנה ולסיסמאות שהילדה סיפקה לי דרך הווטסאפ.
כתבתי בזריזות מייל למלון, להודיע שהילדה בדרך. צלצלתי לפקיד הקבלה תומאש לבדוק אם יש להם הסעות משדה התעופה. תומאש המליץ על מונית שתעלה 25 יורו. דיווחתי לילדה על תוצאות התחקיר במסרון, והיא יצאה לדרך.
אחרי שווידאתי שהיא הגיעה בשלום, קיבלה את החדר ולא מצאה צפרדעים באמבטיה, ושההזמנה לטיסה הבאה רשומה כדין, התרווחתי בכורסא עייף אך מרוצה מעצמי.
בעודי מוזג לעצמי כוס מים ומתכוון לגשת למקלחת, נשמע צליל מהמזרח הרחוק. הבת הפיליפינית עדכנה במסנג׳ר שגנבו לה את הטלפון הנייד, והיא כותבת ממחשב של חברה. "אני לא כל כך יודעת מה לעשות״, כתבה, רומזת בעדינות שזה יהיה לא אחראי להמשיך את המסע ללא אמצעי קומוניקציה.
המלצתי לה לחפש חנות קרובה ולנסות למצוא טלפון. היא ענתה שזה רעיון מצוין, ואם אוכל לשלוח לה כמה אופציות לחנויות שנראות נורמליות בסביבתה.
הבנתי שמקלחת כבר לא תהיה לי הערב, ובמקום זה התפניתי להקמת חמ"ל חו"ל, או בקיצור חמחו"ל. מיקמתי במטבח מחשב נייד לצד אייפד, טלפון קווי וטלפון סלולרי מחובר למטען, מחברת שורות ועט. ענדתי מיקרופון מדונה ויצאתי למערכה חובקת עולם. בעודי צולל לנבכי העולם המופלא של חנויות הסלולר בדרום מזרח הפיליפינים, מנסה להבדיל בין שמות דגמים של סלולריים למנות נודלס, רעייתי חזרה הביתה. ביקשתי שתחליף אותי רגע במשמרת, אבל היא הודיעה שהיא חייבת לארוז, כי קיבלה התראה מחוליו על טיסה לפאריז במחיר מצחיק.
מכיוון שיום האישה מתקרב וגם פורים בדרך, התחפשתי לבעל מבין ומכיל׳ ואמרתי בקול מזויף שזה נשמע דיל פצצה ושמגיע לה נופש. ״אז תעזור לי עם מלון? הטיסה בעוד שלוש שעות״.
שלחתי לבת רשימת כתובות ועברתי מעולם הסלולר הפיליפיני לעולם המלונאות הפאריזאי. מצאתי לה כמה אופציות סבירות, אבל למרות שהיא לא אמרה מילה, שמעתי אותה משדרת לי בטלקינזיס את המשפטים: "זה מה שאתה מפרגן לי? מעניין אם גם לעצמך היית בוחר את הפחון הזה. טוב שלא הזמנת לי חדר בפנסיון לכלבים".
שיניתי את ההגדרות והוספתי כוכב בשדה הכוכבים (ואפס למינוס בבנק). אחר כך עזרתי לה עם המזוודה למונית, הכנתי ארוחת ערב לקטנה והתמוטטתי על המיטה.
ישנתי כמו חייל בטירונות, עד שב־2 בלילה האסיאתית הקפיצה אותי. עניתי בקול מקומט, וגברת פיליפינים דיווחה שהגיעה לחנות הסלולרית ומצאה טלפון, אבל כשניסתה למשוך כסף בכספומט נזכרה ששכחה את המספר הסודי שהיה רשום בטלפון הנייד שנגנב. ״סליחה שהערתי אותך, אבוש, אבל לך יש את כל מספרי האשראי של כולנו, לא?"
ניסיתי לחזור לישון, אבל היו לי סיוטים על בל בוי פיליפיני בשם חוליו שרודף אחריי עם בידה ונקניק הונגרי. בבוקר, אחרי ששיגרתי את הקטנה למוסד החינוכי הקרוב למקום מגוריי, חשבתי לצאת להליכת בוקר ואחריה לאכול משהו, להתגלח ולהיפטר ממראה המחבל שעטיתי על פניי. אלא שאז הגיע איתות מעיר האורות.
״כיף פה וחבל על כל רגע, תוכל לאתר כתובת של חנות בגדים? האינטרנט פה מאוד איטי, לא רוצה לבזבז על זה זמן״.
חזרתי לחמ"ל וסיפקתי לה את הכתובת המבוקשת של החנות בתוך שלושים דקות, שעשר מתוכן הוקדשו להתקף חרדה אחרי שראיתי את המחירים שם. ויתרתי על הצעידה ועל הגילוח, כי ראיתי שנכנסו כמה מיילים בענייני עבודה. הספקתי לקרוא אחד, עד שהקטנה, שחזרה מבית הספר, ראתה במחשב את האתר שמצאתי לרעייתי בפאריז. ״אולי תזמין לי בגד ים ואמא תביא לי את זה לארץ?״
הרגשתי שהילדה מאותתת על מצוקה חזקה באזורי תשומת הלב, מה שעלול בעתיד להתפתח למשבר נפשי שיצריך טיפול פסיכולוגי, ואמרתי לעצמי שבגד ים יהיה עסק יותר זול. עכשיו רק צריך לתאם את המשלוח עם הלו"ז הצפוף של הגברת הראשונה בחו"ל.
בדיוק כשסיימתי לטגן לילדה שניצל, הגיע מבזק מאיטליה. מהאוניברסיטה שלה מבקשים צילום של מידע מהמקבילה האקדמית בארץ. ״אבוש, יש לי את זה על השולחן בחדר, תוכל לסרוק לי ולשלוח במייל..?״
"בשמחה", אמרתי. שעה וחצי אחר כך הוספתי לעצמי: "חבל שלא אמרת שמדובר ב־46 עמודים, ושבסורק שלנו צריך להטעין דף דף.
בערב קפצתי להגיד שלום להוריי, ואמי שאלה אם קרה משהו ואם יש לי אקזמה על הפנים. התכוונתי לענות, אבל בדיוק צלצלו מחברת השליחויות בפאריז להגיד שהם מחוץ למלון עם בגד הים של הבת, ולא מצליחים לתפוס את אשתי. התקשרתי אליה מהקו השני. התברר שהיא במסעדה.
שאלתי מה הכתובת של המסעדה, כדי להגיד לשליח, והיא ענתה: "מאיפה אני יודעת, אתה מצאת לי את המסעדה וגם כיוונת את נהג המונית". אחרי שעה התקשר השליח מהמסעדה ושאל איפה האישה. אחרי דקה התברר לי שהיא חזרה למלון, ושהוא יודע המון קללות בצרפתית.
אתמול אשתי חזרה ארצה בשלום, בלי בגד הים, שיגיע במשלוח במחיר כפול. שאלתי אותה על איזו תוכנית שמים את מכונת הכביסה בשביל כביסה צבעונית. היא ענתה: ״מדהים איך גברים לא מסוגלים לעשות שום דבר לבד״. היא גם שאלה אם פתחתי משרד במטבח, ומה זה כל הבלגן והחוטים האלה √
