הסופה הגדולה שפקדה אותנו בשבוע שעבר הרגישה לי קצת כמו המשך של מבצע עמוד ענן. שוב תמונות של אנשים שנעקרו מבתיהם, שוב מבזקי חדשות תכופים, בתים הרוסים, וצבא הכתבים האומללים ש"פרוסים בשטח" ומשדרים שעות מבלי שיש להם משהו חשוב להגיד. ואני מתכוון לכתבנו בשיטפונות בנגב, כתבנו בנחלים בצפון וכתבנו בשלגים בירושלים. ראיתי אותם עומדים בקור ומקללים את יום הוולדם ואת העורך שלהם שמתפנן על 'נמס בכוס' באולפן המחומם ומבקש מהם לצאת לשטח להביא קצת "צבע". משה נוסבאום שבעמוד ענן ראיין זוג שביטל חתונה בגלל הטילים, ראיין זוג שביטל חתונה בגלל הגשמים, רובי המרשלג דובב ילדים שלא הלכו לבית הספר ורק החזאים עומדים מבסוטים בשלג עם המבט הזה של "אמרנו לכם", ועם הסיפוק שסוף סוף מזג האוויר פותח את המהדורה.
מי שעבר כמה חורפים במדינה הזאת בטח שם לב שעונת הגשמים מביאה אתה ריטואל קבוע של טקסים ומסורות. מדובר באלמנטים שחוזרים על עצמם בעקשנות כל שנה, ומזכירים גרסה חיננית של עשרת המכות מפסח. ואלו הם:
הכותרות בעיתון. כשמדובר באקזמפלר נדיר כמו שלג, עורכי העיתונים חייבים להיות יצירתיים. אבל למרות הזמן הרב שעומד לרשותם אין חדש תחת השלג, והכותרות תמיד ממוחזרות. אני מוכן להתערב שגם בשנים עברו "העיר הלבנה" "שלג על עירי " לבן בעיניים" "הבית הלבן" "הר הבית הלבן ""בירה לבנה" ועוד כל מיני התחכמויות מהסוג הזה, כיכבו בעיתונים. למי ששואל מה יהיה בקיץ, לא צריך לדאוג. בעמודים האחוריים תמשיך לחכות לנו החיילת בביקיני שמשפריצה על עצמה מים ביום כיף של היחידה בלונה גל. לא כי הצלם אמר לה, כי פשוט חם באוגוסט.
הפלייליסט. העורכים המוזיקליים מקפידים ליידע את מי שעדיין לא שם לב שעכשיו חורף. גם אם אתה מפעיל את המזגן על 30 מעלות, ומסתובב בבית עם תחתונים בינואר, מהשירים לא תוכל להתחמק. מדי חורף תאלץ לשמוע שוב את כל קלאסיקות החורף שנמצאים בימ"חים וביניהם (רשימה חלקית) "גשם בעיתו" של רותי נבון, "את הגשם תן רק בעיתו" של שלמה ארצי , "גשם" של מאיר בנאי , "גשם" של בנזין, "חורף" של גידי גוב ו"זה היה סיפור של חורף" של מיקי גבריאלוב. מוזר אבל כנראה שרק אצלנו חודש וחצי של חורף מניב יותר שירים מעשרה חודשים של קיץ. כנראה שבאמת תם השרב הגדול.
המפלסות . התמונה ששום חורף לא שלם בלעדיה. ראש עיריית ירושלים עומד בחוץ קופא מקור, מאחוריו עומדות מפלסות שלג בהיכון, וטמבל מזדמן בכובע צמר שנכנס שוב ושוב לפריים. ראש העיר מספר על ההערכות, על מפזרות המלח, על חדר המצב ומציע להתעדכן בבוקר אם יהיו לימודים. הצעת ייעול: בטכנולוגיה של היום אפשר להישאר עם אותו צילום ורק להחליף מדי פעם את הראש.
כיבוש החרמון. כולנו עמוסים רגשות אשמה על כך שילדינו לא גרים בשוויץ וכועסים על עצמינו שאין לנו חשבון בבנק שוויצרי. אולי זו הסיבה שביום הכי קר מבאס ופקוק אנחנו לוקחים את האוטו המצוקמק שלנו ונוסעים לחרמון. בעלייה לרמת הגולן אנחנו מסבירים שלא רחוק מכאן אסד טובח בבני עמו , בצומת נפח אנחנו מספרים להם על מלחמת יום כיפור ועל גיבור ישראל אביגדור קהלני, וכשהם מתחילים להיות רעבים אנחנו מבטיחים להם שתיכף נגיע למג'דל שאמס ונאכל פיתה עם לאבנה, ושהדרוזים הם סבבה ושלהרבה מהם יש עיניים כחולות. בחרמון נתלונן על המחירים, אבל נשלם כי 'אם כבר הגענו עד פה'… אבל בפקקים בדרך הביתה נישבע שזו פעם אחרונה. אני תמיד אומר לאשתי שבשנה הבאה ניקח צימר ונעשה את זה כמו שצריך ואולי נלמד לעשות סקי. מצד שני כבר 20 שנה אני אומר את זה.
אבא בסיירת. בדיוק כמו אבא שלי בשעתו, גם אני התנדבתי לסיירת. סיירת מכשירי החשמל. אני מסייר בבית במשך שעות ומוצא חדרים ריקים עם רדיאטורים חמים, אורות דולקים, תנור ספירלי לוהט, ואמבטיה שאין בה רוחצים אבל המפזר חום ממשיך ומפזר כמו גדול. התופעה החמורה הזו ידועה בהרבה בתים בישראל. הילדים מדליקים ושוכחים ואימא ואבא מכבים וזוכרים. אנחנו ההורים יודעים שלא מספיק לשרוד את הקור, החוכמה היא לשרוד את חשבון החשמל של ינואר פברואר. הערה: הקטע לא תקף לעובדי חברת החשמל ובני משפחותיהם.
הגטקעס. מילה שמגיחה לשבועיים בשנה ואז שוב נעלמת לתהומות הנשייה. נשמעת היום בעיקר במשביר לצרכן ובחנויות של דלתא. הבנות שלי בטוחות שזה מאכל אשכנזי מסידרת "האפורים והרועדים" כמו גפילטעפיש ורגל קרושה. גטקעס היא מילה בסכנת הכחדה כמו צימעס, טוכעס, מיידלאך וקרפלאך. הגטקאס של היום הוא בגד תרמי בטכנולוגיה הייטקית, שבינו לבין הסבתא האשכנזיה מהאגדות אין כלום. אני תמיד אזכור את סבתי עליה השלום שלא נתנה לי לצאת מהבית בלי גטקעס מפלנל. גם ביולי.
שוקו במיטה. תמיד בימים גשומיםאני שומע איזו קריינית ברדיו ממליצה בלחישה להשאר מתחת לשמיכה עם כוס שוקו חם. בואו נשים את הדברים על השולחן. ראשית, מי שותה שוקו? שנית, מי שותה שוקו במיטה? הרי ברור שבשלב מסוים השוקו יישפך על הסדינים , אשתך תצעק עליך למה לא הלכת לעבודה, ובמקום להתפנק בין השמיכות תמצא את עצמך מכבס את הציפה הרטובה, ומנסה במשך ארבע שעות להשחיל אחת נקייה אבל מסתבך עם הפינות. אז די עם השוקו. קומו ולכו לעבודה.
מי אשם?כמו במלחמה גם אחרי סערה חייבים למצוא את האשמים. אנשים יגידו לך שמזג האויר המטורף זה בגלל החור באוזון, ההתחממות הגלובלית, הגזים של הכבשים בניו זילנד והשימוש המופרז בדיאודורנט. חייבים להאשים מישהו בפקקים באיילון, בהצפות, ובעלייה במפלס הנחלים. מכיוון שאנחנו עם מתקדם טכנולוגית הוחלט ברוב קולות לרדת השנה כסאח על תוכנת waze , ששלחה את משתמשיה לאיילון למרות שהיה סגור לתנועה. צר לי חברים אבל התוכנה צודקת. איילון היה באמת פנוי ומי שמקבל את ההחלטות שלו לפי המחשב , שלא יתלונן ויחשב מסלול מחדש.
בברכת חורף חם ונעים ונתראה בפקקים.
