איור טליק לזר
ובימים ההם, לפני כמה שנים, הוחלט במשפחה המורחבת שאת ליל הסדר נעשה בפאדובה שבאיטליה. חלק מבני המשפחה היו בשליחות, וזו היתה גם הזדמנות טובה לאחד את המשפחה ולארח כמה בני משפחה רחוקים, שסדר כהלכתו רחוק מהם כרחוק פרעה מדונטלה ורסאצ'ה.
כשבוע לפני האירוע נפגשתי עם אומברטו אדריאטי, בעליה של מסעדה מקומית, שנבחרה לארח את הסדר. סגרנו על חדר פרטי שיכיל כ־20 אורחים, ועברתי עם אומברטו על הצרכים המיוחדים.
מכיוון שאף אחד מהמוזמנים לא היה דתי מדי, לא הקפדתי על קלה כחמורה ועיגלנו כמה פינות – אבל כן הזמנו יין כשר, דאגנו לשתי חבילות מצות, וערב קודם לכן אפילו עשינו ביעור חמץ סמלי. הגעתי עם נר, מברשת קטנה וקיסמי שיניים, וחיפשנו חמץ. כיאה למסעדה איטלקית שמפורסמת בפסטה שלה, מצאנו כמות חמץ שיכולה להאכיל חצי קולוסיאום, ואת הממצאים הכנסנו לשקית ניילון.
בעל המסעדה הביט בי במבט מלא תמיהה, ששמור לחייזר שהגיע לכאן מכוכב הלכת קניידלך. הוא ניסה להבין למה אני אוסף מהרצפה פירורים עם קיסם, וכדי לנסות לצמצם את האומללות שלי, הדליק בכל פעם את האור ולא הבין למה אני מתעקש להמשיך להסתמך על הנר.
כשביקשתי שיכינו לנו לערב הסדר קערה וקנקן לנטילת ידיים, אומברטו חייך ואמר שיש להם אמבטיה מסודרת עם כיורים חדשים וסבון ריחני, כל אחד יכול לבקר שם מתי שירצה, ואין שום צורך לעשות את זה ליד השולחן. הסברתי שמדובר במסורת בת אלפי שנים, שנבצע כמה וכמה פעמים במהלך הארוחה, בלי קשר ללכלוך.
אחר כך שקדנו על התפריט, כשאני – שהפכתי בִן־רגע מקלולס הִלכתי לאדמו"ר מגור – מסביר לו את חוקי החג. אסור לחם, העוגות רק מקוקוס, והבשר צריך להיות כשר, כמובן (שלל כללים מפורטים שאפשר לתמצת תחת ההגדרה: לא טעים).
העברתי לו מתכון מדויק למרק עוף עם קניידלך, והסברתי שליד כל צלחת צריך להשאיר מקום, כי הסועדים יקבלו ספרון המכונה הגדה, שבמקום פירוט של מנות עיקריות וקינוחים, יכלול סיפורים וציורים על עבדים, פרעונים ומכת ארבה.
ביקשתי גם שיכינו קערה מרכזית עם זרוע של עוף, ביצה במי מלח, חרוסת, מרור וכרפס. הסברתי שהמרור מייצג את המרורים שאכלנו מהמצרים ושאנחנו מוכנים להסתפק בחסה, והוא השיב שכנראה לא ממש סבלנו במצרים, הרי חסה מתובלת בשמן זית מטוסקנה ובלסמי מחבל אמיליה־רומאניה היא מעדן שרעמסס השני היה יכול רק לחלום עליו.
התקשיתי להסביר לו למה בחרו לייצג את היד החזקה והזרוע הנטויה דווקא בעזרת רגל, ועוד של תרנגולת, חיה נטולת ידיים. הרעיון של גפילטע פיש נראה לו משונה במיוחד: מבחינתו אין שום סיבה לאכול דג מתוק, אלא אם המנה העיקרית נפלה לקערה של הטירמיסו.
אומברטו גילה מודעות ורגישות לצרכים הביטחוניים של הישראלים והציע שבזמן האירוע יוצב בכניסה למקום שומר, והדלתות יינעלו. הסברתי לו שהמסורת גוברת על השיקולים הביטחוניים, ובליל הסדר אנחנו דווקא נוהגים להשאיר את הדלת פתוחה, כדי שאליהו הנביא יוכל להגיע ולהיות אורח שלנו. אומברטו ניסה להבין איך השומר בכניסה אמור להבדיל בין אליהו הנביא לאל־מקדסי, המחבל מדאעש, והרגשתי שברגע זה הוא מאבד בי אמון ומתחיל לראות בי תימהוני ששומר כיסאות לאנשים דמיוניים, או אחד שכבר שתה היום ארבע כוסות.
כדי להציל את האירוע הצעתי לשלם לו מראש, והוא בתמורה הסכים להשאיר כיסא ריק לאליהו, ואפילו הציע, ספק בצחוק, להגיד למאחר הסדרתי הזה מה לכתוב בווייז כדי שהפעם הוא יגיע בזמן.
בערב עצמו הגיעו כל בני המשפחה לבושים בבגדי חג. השולחן היה ערוך יפה, הקערה עמדה באמצע, אם כי במקום חזרת הם הניחו ווסאבי ששאלו ממסעדה יפנית, ובמקום ביצה קשה הונחו שתי ביצי עין, כי אומברטו מבין במה טעים, ופחות מכיר את הבדיחה החבוטה על הביצים הקשות והמים של ים סוף.
הקניידלך נראו יותר כמו פיצות קטנות, והמצות ששלחתי מבעוד מועד לא הגיעו לשולחן. מתברר שאחד העובדים פתח את החבילה, הרגיש ביד את המרקם של המצה, והיה בטוח שזה חומר שנשלח לצורך איטום המסעדה.
המלצרים התקשו בהבנת כללי הסדר. בכל כמה דקות מלצר אחד סגר את הדלת שהושארה פתוחה עבור אליהו, ומלצר אחר החזיר את הצלחת והסכו"ם של אליהו למטבח.
כשאבא שלי החביא את האפיקומן באחד הרהיטים במקום, מלצר איטלקי חרוץ מדי רץ אחריו, הוציא את המצה מהמחבוא, זרק לפח והעביר שואב אבק. אחרי פעמיים ניסיתי להסביר לו על מסורת החבאת האפיקומן, אבל הוא התקשה להאמין שמדובר בפעילות שמעסיקה גם אנשים שעברו את גיל 5, ושהדבר המוזר שמסתתר בתוך המגבת הוא באמת מזון.
אחד מקרובי המשפחה שלנו, שעובד בחברת ייעוץ כלכלי באיטליה וישב קרוב אלי, ביקש הסברים על ההגדה. ניסיתי להסביר לו במהלך הסדר, אבל זה לא היה פשוט. הבחור, שלא ממש מחובר למסורת ושכל חבריו האיטלקים אינם יהודים, התקשה עם המשפט "שפוך חמתך על הגויים". הסביר שחבריו הגויים דווקא איתו, ואין לו שום רצון לשפוך עליהם משהו – בטח לא את האמא של אשתו.
כמה ימים אחרי ליל הסדר, אותו יועץ כלכלי שלח לי דו"ח מפורט על האירוע עם הצעות לייעול. כך כתב:
יאיר היקר,
- יחסית לעם שמנסה לזכור כמה היה לו מבאס במצרים, אנחנו שרים די הרבה. לשיר "די דיינו" יש מנגינה קליטה, אבל הוא חוזר על עצמו. מומלץ לקצר. אילו הסתפקנו בשני בתים ולא הכפלנו בפזמון – דיינו.
- מטיול שערכתי פעם במצרים אני זוכר רקדניות בטן, פלאפל טעים, בשר כבש והרבה על האש. עם כל הכבוד לנושאים משמחים כמו עבדות, הליכה במדבר ומכת שחין – לא כדאי להציג בערב החשוב הזה גם את הצדדים היותר חיוביים של האזור?
- האם ההתעקשות על שתיית ארבע כוסות יין היא כדי להעביר את הטעם של האוכל הלא ממש מוצלח? יש סתירה בין כמות היין ששותים בערב הזה לבין תרגילי הזיכרון שמחייבים שירים מורכבים כמו אחד אלוהינו, מה נשתנה וחד גדיא. אתה צריך לזכור את רשימת הכוכביא, דיבריא ושבטיא וגם את סאגת הגדיא, שונרא וחוטרא, והכל בארמית – שפה עתיקה שהיום לא מעניינת שום כלבא והיא חפריא וניג'וסיא אחת גדולה. אפשר לעדכן לשפות מודרניות, כמו עברית או אימוג'ית.
- למה שרים על ה־לחמניה בחג שאסור בו חמץ? אתם מדליקים סתם. לפחות תשנו את השיר ל: ה־לחמניה מקמח תפוחי אדמה.
- משהו לא מסתדר לי בסיפור יציאת מצרים עם הקילומטרז' והזמן. המרחק בין כנען למצרים הוא מקסימום 1,000 קילומטר, וגם אם העם הלא־ממש־ספורטיבי הזה הלך בסך הכל שני קילומטר ביום, ובשאר היום נשאר באוהל וראה "הכלה מאיסטנבול", וגם אם הם תעו קצת בדרך והתעכבו כדי לבנות את עגל הזהב וכדי שמשה יכה בסלע – זה לא לוקח 40 שנה. יש פה פייק ניוז שממש לא מתאים לעם שהמציא את ווייז.
- חייבים להיפטר מעוגיות הקוקוס האלה. אני ממליץ על עוגיות שקדים איטלקיות בשם אמרטי ללא קמח.
כתבתי לו שאעביר את ההצעות לרב הראשי או למנכ"ל פסח, ובכל מקרה אני מזמין אותו להגיע לארץ להתארח אצלנו בסדר הבא. מאז לא שמעתי ממנו יותר. אני חושש שהוא אימץ לעצמו זהות בדויה ומתחבא בפיצרייה.
חג שמח! √
