עד כאן תוכניתנו

איור טליק לזר

השבוע הסתיימה לה תקופה של שנה וחצי שבה שידרתי בין 6 ל־7 בבוקר את תוכנית הבוקר של גלי צה"ל. כשפנו אלי בתחילת הדרך חשבתי שמדובר בהלצה. אני? אקום מדי בוקר ב־5?

אבל כמו כל סמרטוט, גם לי יש מחיר וחולשות, וגם אותי הצליחו לשכנע באמצעות פיתויים, שלמונים והבטחות להפוך לאלכס אנסקי החדש. אז התחלתי להשכים כל בוקר עם הציפורים ולשמוע איך הן עוברות ממצב שינה למצב של ציוצי בוקר ללא הפרעה.

היתה לי שיגרה אוטומטית של פעולות: השעון היה מצלצל, אני הייתי מדדה לעבר המטבח בשקט כדי לא להעיר את בנות הבית, סוחט לימון ושותה אותו עם כוס מים פושרים, ומתעורר מהחמיצות בבטן. אחר כך מכין לעצמי אספרסו חזק, ולאט לאט פוקח עין אחת, ואחרי עשר דקות גם את השנייה.

בערך ב־5:05 היה מגיע סמס מהמפיקה באולפן, שמתעניינת אם אני כבר ער. מכיוון שגם ככה אני לא ממש רואה את האותיות הקטנות בסלולרי, ובשעה כזו אני בקושי מבדיל בין כוס קפה למלחייה, הייתי משיב לה משהו כמו "צמנששלחדיכ", רק כדי שתבין שאני חי.

אחר כך נהגתי לצאת לרחוב כדי לאסוף עיתון או שניים. לפעמים זה קרה בדיוק בדקה שבה הגיע מחלק העיתונים לסף הדלת, ולכן היה עלי לוודא שהוא לא מעיף לי את העיתון היישר לפרצוף. הרי אף מחלק עיתונים לא מצפה שיהיה לו לקוח כל כך משונה שיחכה לו בחושך בשעה כל כך מוקדמת.

חצי שעה אחרי ההשכמה הבוקר מלא קסם. מסביב שקט, האוויר נקי והכל רגוע. אם זה בחורף החשוך והקריר, ואם זה בקיץ, שבבקרים שלו גם השמש מתעצלת ועדיין לא מפגיזה בכל הכוח. מכיוון שלא רחוק ממקום מגוריי יש לול תרנגולות, יצא לי לא פעם להתקרב אליו, ומתוך אחריות לקרקר בשפתן, כדי להאיץ בתרנגולות החורפות להתעורר ולהתחיל לקדם את תהליך ייצור הביצים. עוד שעה ילדי ישראל יקומו לבית הספר, וכדאי שיהיה ממה להכין חביתות.

מכיוון שמאזיני הרדיו נמצאים בעיקר בדרכים, ובשעות האלה מעט מכוניות נעות בכבישים, תהיתי מיהם מאזיניי. האם הם מחלקי פיתות? נהגי מוניות? נהגי משאיות? אנשי משמרות הלילה, שבדיוק מקפלים את התרמוס לקראת החזרה הביתה? או שמא אוסטרלים, שמאזינים לי באינטרנט באמצע היום?

במשך הזמן הבנתי שהקהל מגוון. אבות ואימהות השוקדים על השכמת הילדים והכנת סנדוויצ'ים, מתעמלי בוקר, רוכבי אופניים, צועדים, חקלאים, רפתנים ופרות.

בשעה הזו שבין 5 ל־6 הייתי שוקד על קריאת התחקירים שהכינו לי החיילים המסורים שערכו את התוכנית. בניגוד גמור לאינסטינקטים ולהשקפת העולם שלי, זה אילץ אותי להיות חד ומרוכז, למרות שעדיין לא פגשתי אדם או הוצאתי הגה מפי. אחר כך היינו בוחרים שירים שיהיו קשורים באיזשהו אופן לתכנים, ושיהיו מעוררים מצד אחד אבל לא סוערים מדי מצד שני. בכל זאת, השעה מוקדמת.

היו לנו כמה פינות קבועות – ענבל ואפי על ענייני תרבות, ארז וערן, חבריי המשעשעים, על ענייני דיומא מזווית לא שגרתית, נעם הדוקטור למוזיקה ורביב שעידכן על טרנדים ברשתות החברתיות. היו שיחות עם חברי כנסת מנומנמים, אמנים שנשארו ערים כל הלילה ורק חיכו ללכת לישון, פרשנים למיניהם ועם של יוצאי דופן.

למשל, הפרופסור מנהל המחלקה הכירורגית, שיש לו אוסף חפצים שחילץ מגופם של אנשים; האיש שהמציא שימוש בתמיסת מי מלח כאמצעי לפיזור הפגנות; וכל מיני יזמי הדסטארט, שניסינו לסייע להם לגייס כספים למטרות נעלות.

היו גם מרואיינים שפשוט לא התעוררו, למרות שהבטיחו להיות זמינים. קינחנו עם אסף ליברמן, שבישר לנו בשיחה חופשית שהחיים הטובים ונטולי הדאגות הסתיימו, ועידכן בצרות שעליהן ידווח במהדורת החדשות של 7.

עכשיו כבר מותר לגלות שאחרי חודשיים של נסיעה לאולפני התחנה בחורף הקר, שסיכנה את בריאותי ואת שלומם של הנהגים בכבישים, הותקנה אצלי מערכת שידור ביתית. מייד כשסיימתי להכין את הקפה הייתי נכנסתי לאולפנון שלי לעבוד על התוכנית, בתקווה שבמהלך השידור אף אחת מבנות הבית לא תפרוץ בשאגה בנוסח "איפה הסנדלים שלי?!" שהמאזינים ישמעו בשידור.

כל מיני חכמולוגים הסבירו לי שאם קמים כל בוקר ב־5, בסוף מתרגלים. הבעיה היא שרובם אנשים שלא קמים לפני 9, והאמת היא שלא מתרגלים. מדי בוקר גייסתי את כל האנרגיות הגופניות והנפשיות כדי לקום, ובהמשך היום הסתובבתי כמו זומבי שמתנגש בעמודים ברחוב.

החברים שלי התרגלו שאחרי השעה 8 בערב אני לא אופציה לכלום. הלכתי לישון מוקדם, כדי להספיק לאגור לפחות שש שעות שינה, כפי שמורות פקודות מטכ"ל. פה ושם, כשהיתה איזו הופעה מאוחרת או בילוי הכרחי, שידרתי את התוכנית אחרי שלוש שעות שינה, בתקווה שהמאזינים לא יחושו בפיהוקים שלי, ושהטכנאי באולפן השידור מפעיל את מכשיר סינון הנחירות.

רדיו זה כיף אדיר. בניגוד לטלוויזיה, שם אתה מוקף בעשרות צלמים, תאורנים, נתבים ומפיקים, הרדיו אינטימי בהרבה: אין איפור, ואפשר לשדר לא מגולח, עם מכנסיים קצרים ועיגולים שחורים סביב העיניים, שגורמים לך להיראות כמו זורו, ואפשר גם לאלתר ולשנות בלי לדווח לעשרים איש.

כמו כל הגל"צניקים המשוחררים שפורשים מהתחנה ונחטפים לאמצעי התקשורת, אני בדילמה. האם להכות בברזל בעודו חם ולהשתלב בעבודה עיתונאית באחד הערוצים או אתרי האינטרנט, או שמא לארוז את עצמי עם תרמיל ולצאת לטיול השחרור, שאף פעם לא עשיתי? מגיע לי טיול אחרי צבא, גם אם זה 30 שנה אחרי. מה יכול להיות רע בטראק של חצי שנה בהימלאיה עם קצת מדיטציה בפונה וכמה מסיבות בגואה, כדי לנקות את הראש?

קיימת גם האופציה להרחיק לארה"ב ולשבור את הגב בהעמסת רהיטים אצל מוישה מובינג, עד שיתחוור לי באופן יותר ברור מה אני רוצה לעשות בחיים. אולי ללמוד, אולי להתמסד, אולי להקים להקה.

אז התוכנית ירדה, ובמקומה אתם יכולים לשמוע חדשות ואקטואליה כבר מ־6 בבוקר. כשהודיעו על ההחלטה, הוצפתי בהודעות בפייסבוק, במיילים ובעיקר בפניות מעוברים ושבים, בסגנון "למה? דווקא היה כיף". פתאום הסתבר לי שכל העולם ואשתו מקשיבים לי בבוקר בדרכם לעבודה, לריצה או לפילגש.

אם הייתי יודע, הייתי מדבר קצת פחות שטויות כל כך מוקדם בבוקר. מצד שני, היום כבר לא מרבים לדבר שטויות ברדיו, ואולי בדיוק בגלל זה הם אהבו להקשיב לי.

כאן מסתיימים שידורינו, בינתיים. אילאליקה. √