עכשיו מצונן- טליק לזר
במהלך השבוע האחרון ירדו אלפי מילימטרים של משקעים ברחבי הארץ, וכמות דומה נזלה מהאף שלי לתוך חבילות טישו. כמו השפן הקטן, רק בלי הקטע של שכח לסגור הדלת. זה יפה שהחיסון נגד שפעת שקיבלתי יודע לעצור את הגירסה המלאה של המחלה, עם החום וכאבי השרירים, אבל הייתי מצפה שבשנת 2016, עולם המדע יידע להתמודד גם עם הג'יפה שמטפטפת מהאף.
על פניו, צינון הוא לא משהו שאמור לאיים על שיגרת יומו של אדם סביר בעל ניסיון בהפעלת טישו. אלא שאני כנראה לא אדם סביר, הצינון המקולל השבית אותי מכל פעילות ושלח אותי לרחם על עצמי מתחת לשמיכה ולהתייפח בחיקו של תנור ספירלה. בין לבין הסתובבתי בבית, כשמדי פעם אני נעמד במרכז החדר בדום שתיקה ובפנים מעוותות, כאילו אני עומד להכריז על מותו של מנהיג אהוב, ואז פורץ באפצ׳י עסיסי, שנותן את האות לבאים אחריו.
אט אט הפך האף המסכן שלי לסוג של טפטפת גינה משוכללת, שהשקתה את הספה והמיטה לאורך כל שעות היום. העיניים האדימו, והפכתי לאדם ממורמר וזועף עם קול מעוות, שלמרות שמוחו יודע שמדובר באירוע חולף, גופו מתנהג כאילו מדובר במחלה סופנית.
גברים הם טיפוסים קשוחים וחסונים, עד שכמה חיידקים סותמים להם קצת את האף. מסתבר שאנחנו לא בנויים לאי יציבות גופנית, וכל שלושה מיקרובים שמתאחדים מדי חורף לקאמבק מצליחים לערער אותנו ולהפוך גם את הגבר העמיד ביותר לסמרטוט רצפה רטוב.
בהתחלה הקפדתי להתמודד עם הדליפה באמצעות טישו איכותי בניחוח איקליפטוס עדין, שלא יחבל באפי הרגיש, אבל תוך כמה שעות הידרדרתי גם לנייר טואלט מחוספס, וביום הקרבות השני כבר איבדתי לחלוטין צלם אנוש וברגע של מצוקה שקלתי קינוח בעיתון ובנייר A4.
תה ג׳ינג׳ר עם פלפל שחור, תכין לך מרק עוף. מנקודת מבטן של התרנגולות, השפעת שלנו היא הנכבה שלהן
הבית הפך למזבלה של טישו. הפחים עלו על גדותיהם, חלק מהטישואים המשומשים נתחבו באופן דוחה לתוך גלילי נייר הטואלט (שמפתיעים בכל פעם בכמות הניירות שהם מסוגלים לאחסן), וכדורי נייר היו מפוזרים בכל פינה, מספרים את סיפורה של מלחמת הנזלת הגדולה שהתרחשה כאן והסתיימה בתבוסה. כדי לא להתקרר עוד לבשתי את המעיל הכי חם שלי, רק כדי לגלות בכיס כדור טישו שהתייבש שם עוד מהחורף שעבר.
פעם היה מקובל להשתמש במטפחות אף מבד. היה בזה משהו אריסטוקרטי, וגם נעים לאף. אבל אחרי כמה שימושים, הנעימוּת והאריסטוקרטיות נעלמו כלא היו. לא היה דבר דוחה יותר מלשלוף בציבור מטפחת משומשת ולנסות לאתר בה פינה יבשה.
את המלחמה שלי ליוותה אשתי במבט ששילב שני מסרים: האחד – אין לך כלום, מה אתה עושה עניין מכמה אפצ׳ים? מזל שלא היית צריך ללדת. והשני – תעיף את כל הניירות האלה לפח לפני שגם אתה עובר לגור במיחזורית.
מקורבים אחרים התחילו להמטיר עלי עצות. ״לך על תה ג׳ינג׳ר עם לימון, כורכום ופלפל שחור, ומחר אתה כמו חדש״, ״תכין לך מרק עוף ואתה מסודר״ וכיוצא באלה. מנקודת מבטן של התרנגולות, השפעת שלנו היא הנכבה שלהן.
קיוויתי לפחות שחוסר התיאבון והאכילה המינימלית ישפיעו לטובה על המשקל שלי, אבל בדיעבד הבנתי ששלושים כפיות דבש בתה השאירו אותי באותה גיזרה, רק עם כווייה בלשון.
יציאה מחוץ לבית לא באה בחשבון, והתבצעה רק במקרי חירום. השפתיים החרוכות המכוסות בווזלין והאף האדום שיוו לי מראה של אדם לא נורמטיבי, שלא ברור אם צריך להיזהר ממנו או לצחוק עליו. גם האופציה להעביר את הזמן בסרט או בהצגה לא באה בחשבון, אין מצב שאני מתעטש באמצע קולנוע או תיאטרון ומפיץ חיידקים לכל עבר. שלא לדבר על קינוח האף מדי שתי דקות בצליל של נעירות חמור.
בתוך הבית הרשיתי לעצמי להתפרע בשיטה השמורה לאנשים שהפסיקו לדפוק חשבון – תחיבת חצי טישו לכל נחיר באף. זה אמנם מקנה לך מראה של פסיכופת, אבל עוצר את השטף. אשתי התחננה שלא אצא ככה מהבית, אבל בכמה נסיעות בכבישים בין־עירוניים התעלמתי מהבקשה, כך שייתכן שיש ברחבי הארץ אנשים שמשוכנעים שהם ראו ברמזור את חניבעל לקטר.
הלילות הפכו לסיוט. בכל כמה שניות השמעתי נהמה מרגיזה, שתפקידה להזכיר לי שאני עוד חי. לא הצלחתי לנשום, וכל סביבת המיטה נראתה כמו רצפה של טאפאס בספרד, מרופדת במטפחות נייר משומשות ובכוסות תה. בלילה השני הצעתי לאשתי באבירות להתחלף עם הילדה במיטות. הילדה תישן במקומי, אני אישן בחדרה, והאישה לא תסבול. היא הסכימה מייד.
זה עבד לא רע בשבילן, אבל אני התעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה מסיוט שבו אני בלרינה צעירה בתחרות ריקוד. אולי זה קשור לעובדה שחדרה של הקטנה עמוס בפוסטרים של מאדי זיגלר מהסידרה "רקדניות קטנות".
הילדה, שראתה שאביה מתפרק לה מול העיניים, שאלה אותי באחד הערבים למה אני בוכה. רציתי להסביר שאלה דמעות מהצינון, אבל יצאה לי יבבה צרודה שנשמעה כמו בכי, ובקולי הסדוק הצלחתי לפלוט רק משהו כמו ״זה המצב״. הילדה, שיש לה מודעות לאקטואליה, תהתה האם "המצב״ שגרם לבכי הוא ההצבעה באו״ם, מעצרו של חבר הכנסת גטאס או מותו של ג'ורג' מייקל.
באחת ההופעות שלא היה אפשר לבטל עמדתי עם הלהקה שלי מול הקהל הנלהב בהאנגר 11. התאורה סינוורה לי את העיניים האדומות, וביחד עם הראש הכואב והיעדר שעות השינה, הרגשתי כמו ג'ימי הנדריקס בוודסטוק. ראיתי שהמבט המהופנט שלי גורם גם לאנשים בקהל להרים גבה בחשדנות, אבל ברגע ששלפתי את תרסיס האף וחיברתי אותו לנחיר ימין בתנועת הסנפה, לא נותר להם ספק: עוד מוסיקאי נפל לסמים. √
