עם חזק סוללה חלשה – טליק לזר
זה היה באחד הימים החמים והצפופים האלה, שבהם אני מעמיס על עצמי יותר מדי פגישות וסידורים. לצערי עשיתי טעות פטאלית ושכחתי את המטען של הנייד בבית.
בערך ב־2 בצהריים כבר ראיתי את ההודעה המרגיזה שמעדכנת שהסוללה חלשה. האמת, אף פעם לא הבנתי למה הסוללה מעדכנת אותי במצבה. מה, אני מעדכן אותה כשאני חלש ואין לי כבר כוח? זה הרי יעיל באותה מידה. ברגע הזה, בלי מטען, ההודעה שהסוללה חלשה עוזרת לך כמו טלפון מהבנק שמודיע שאתה ביתרה שלילית, כאילו הבעיה היא שלא ידעת.
כדי לדחות את הקץ מייד ניטרלתי את ה־Bluetooth ואת ה־Wi–Fi וסגרתי את כל האפליקציות. חשבתי להחמיר ולשים על מצב טיסה (טייס עלק), כדי לצמצם למינימום את צריכת האנרגיה, אבל הפגישה של 3 היתה אמורה להצטלצל איתי כדי לקבוע איפה נפגשים, והאחוזים ירדו כמו המעלית במשחק החדש של ארז טל.
הבחור שאחריו אני מחזר הוא משקיע היי־טק, שרציתי לספר לו על רעיון שיש לי. קבענו שניפגש באזור אלנבי, לא רחוק ממשרדו, אבל לא סגרנו איפה. שקלתי להשפיל את עצמי ולהיכנס למסעדה ולבקש טעינה, אבל הרגשתי שזה כמו להיכנס למקדונלד'ס בשביל שירותים. ומי מבטיח לי שיש להם מטען מתאים?
√ √ √
כולנו עבדים של המטען. אפילו בבית אני נאלץ לנהל מלחמות עולם עקובות שקעים עם בני משפחתי. נאמן לפתגמים "אין חברים בטעינה" ו"טוב מטען קרוב מאח רחוק", כבר מצאתי את עצמי בלילות דלילי אחוזים מתגנב לחדרים של יקירותיי כדי לנתק את הטלפון שלהן מהמטען שבו חשקתי, בלי שום נקיפות מצפון.
כדי לשמור על הכבל מפני גנבים משפחתיים, הבנות מסמנות את המטענים שלהן בצבעים, בפלסטיק מסולסל או בסלוטייפ לבן. אני לא שולל את האפשרות שבקרוב הן יצמידו למטען שלהן מכשיר איתוראן.
מעמדך בהיררכיה המשפחתית והחברתית נקבע רק על פי מצב האחוזים בסוללה. לא פעם תשמע מאחד הילדים זעקת כאב בסגנון ״אבל אבא, אני בשני אחוז!״ ואז ההתייחסות אליו תהיה כאל פצוע הזקוק לטיפול בשדה הקרב, ועל כולם לוותר למענו על מטעניהם עד שהסוללה שלו תחזור לאיתנה. אף אחד לא רוצה ילד עם בעיה חברתית.
סוג המטען שאתה מבקש הוא סמל סטטוס, שמגדיר אותך בעיני הסביבה. אם תבקש במפגש חברתי מטען לדגם חדש של טלפון, תקבל את מבט ״סחתיין על האייפון 6 סמ"ך״, וכולם יידעו שאתה מצליחן, בזבזן, או טחון מהבית. אם תציג דגם ישן יותר תקבל מבטי רחמים, התנשאות ותקווה לעתיד טוב יותר, שלא ישתנו גם כשתנסה להסביר שקיבלת את הטרנטה מהעבודה או ש״זה של הילד, כי שלי נרטב״.
ותמיד יהיה כמובן הצדקן, שיגיד לך שהוא מת על המכשירים הישנים, אלה מהתקופה של טרום הטלפון החכם, ו"מצידי תן לי עכשיו את הנוקיה הישן עם השני חורים למטה, תאמין לי – זה עבד הכי טוב״. נראה אותו מתחבר עם זה לקבוצת הווטסאפ ״הסעות חוגים ו׳ 3״.
בפינת הרחוב ראיתי בחורה שנראתה סימפטית מספיק כדי להושיט לי עזרה. שאלתי אם היא יכולה לתת לי את הטלפון שלה, וכבר כשהמשפט יצא לי מהפה הבנתי ששכחתי את המילה ״לרגע״, או משהו אחר שיבהיר שאני לא מתחיל איתה.
״התכוונתי למכשיר״, תיקנתי מייד, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, וקיבלתי ממנה מבט השמור לינון מגל.
ההתמכרות קשה. אם אני או הגברת שוכחים את הנייד בבית, אנחנו חוזרים מייד לאסוף אותו, גם אם כבר הגענו לראשל"צ, כאילו זה ילד שהשארנו בתחנת דלק. לפני שאנחנו עושים את זה אני עוד מנסה לשחק אותה ילד טבע מתחכם ושואל אותה, ״למה את חייבת את הטלפון?״
״כי אולי ההורים שלי יתקשרו״, היא עונה.
״אבל אנחנו בדרך אליהם״.
אם לאחת הבנות שלי נשבר המכשיר, היא מייללת כאילו מתה לה חיית מחמד, ואם המכשיר נופל לך לשירותים אתה מכניס את היד ולא חושב פעמיים, גם אם אתם יודעים מה…. אנחנו כל כך חסרי אונים וחדורי תקווה, שאנחנו אפילו מאמינים שאם אחרי שהמכשיר הקדוש נפל למים נכניס אותו לקערה של אורז, הוא יתרשם מהטעם ויחזור לתפקד.
אבל אין רע בלי טוב, ואפשר גם ללמוד ולאמץ דברים מהעולם הסלולרי החדש והמדליק. למה, למשל, שעל המצח של כל אחד מאיתנו לא יותקן מד אנרגיה, שיראה כמה אחוזים יש בו? כך נוכל לדעת מי נמצא במצב אנרגטי מלא ולמי נותרו בגוף רק 8%. בשביל מה לנדנד לילד שיכין שיעורים אם כבר שש בערב, ובשעון שעל מצחו האחוזים ירדו למספר חד־ספרתי? למה להציע לאישה לתנות אהבים בחצות אם היא ב־4%, והאייקון של קנדי קראש דלוק לה במצח?
אם, לעומת זאת, מצאת בן בית עם 70% – הוא כנראה מלא מרץ ועזוז, שלח אותו לרחוץ כלים או להוריד את הזבל. ואם הוא אומר שהוא עייף – זו עזות מצח.
√ √ √
בחזרה לפגישה שלי. המכשיר כבה סופית. בפינת הרחוב ראיתי בחורה שנראתה סימפטית מספיק כדי להושיט לי עזרה. שאלתי אם היא יכולה לתת לי את הטלפון שלה, וכבר כשהמשפט יצא לי מהפה הבנתי ששכחתי את המילה ״לרגע״, או משהו אחר שיבהיר שאני לא מתחיל איתה.
״התכוונתי למכשיר״, תיקנתי מייד, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, וקיבלתי ממנה מבט השמור לינון מגל.
ליד הכביש הבחנתי בטלפון ציבורי, ולידו עובד זר שמחזיק טלכרט. ניסיתי לפנות אליו, אבל הוא התרחק מהמקום בבהלה. אולי נראיתי לו שוטר סמוי ממשטרת ההגירה.
אחרי שיטוט של חצי שעה, כשאני כבר גמור כמעט כמו הסוללה, זיהיתי חנות למוצרי סלולר. רצתי מתנשף פנימה, רכשתי מטען ותקעתי אותו בשקע של החנות.
אחרי המתנה במחלקה לטיפול נמרץ בטלפונים, כשהמכשיר שב לחיים וחזרה צללית התפוח הגואלת, נכנסתי לבית קפה באזור. בכוחותיי האחרונים שלחתי לבחור סמס שאני מחכה לו. אבל לא דובים ולא משקיע.
חיכיתי עוד קצת ונסעתי הביתה. אחרי שעה הגיעה תשובה: ״מצטער, רק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך, הלכה לי הסוללה. אז מה הרעיון שלך?״
כתבתי לו שהרעיון שלי הוא מטען נייד לסלולריים, שמייצר חשמל מהליכה מהירה ברחוב, מדפיקות לב מואצות ומרגל שקופצת מהמתנה ממושכת בבית קפה.
