עבור רוב האזרחים ערב יום העצמאות הוא הזדמנות מצוינת להיגרר עם הילדים לכיכר העיר, לפגוש שם תושבים אחרים, לראות את הזיקוקים וללכלך יחד על ראש המועצה. אבל אני לא רוב האזרחים. בתור חבר בלהקה שטרם נס ליחה (לשמחתי…), את חגיגות העצמאות שלי אני עורך מדי שנה על במות הבידור מול עם ישראל ואשתו. נכון שצריך לתזז עם כל הלהקה מעיר לעיר ומיישוב ליישוב, בקצב שגורם ל GPS לשנוא אותך, אבל זו חוויה של פעם בשנה ובסך הכל זה די נחמד. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש זה הריטואל הקבוע שמאפיין את הבמות בכל הרשויות המקומיות, ללא הבדל דת גזע ותקציב. מן התרחשות שכזאת שמי שלא חווה אותה לא יצא ידי חובתו.
בימים כתיקונם מפרידות שלוש שעות נסיעה בין שתי הערים בהן הופענו שלשום. אבל ידוע שביום העצמאות מתרחשים נסים, אחרת איך אני אסביר לכם את העובדה שעשינו את זה בשעה וחצי?
כבר בבמה הראשונה לוח הזמנים השתבש בגלל בעיות טכניות. וואלק, 64 שנה חוגגים עצמאות בארץ, שלחנו לוויינים לחלל, עשינו אקזיטים מטורפים, המצאנו את כיפת ברזל, ועדיין כשעושים באלנס המיקרופונים מצפצפים.
באחת שנים ראש העירייה לא יכול היה להתאפק והרגיש צורך לסקור את פעילותו. הסקירה כללה רשימה של כל המזרקות, הכיכרות הרמזורים ושלטי העצור, שהותקנו בעיר מאז יום העצמאות הקודם, כולל הישגי התלמידים בבחינות הבגרות, אחוז המתגייסים לצה"ל, וההתחברות הקרובה "שכולנו מייחלים לה" למערכת הביוב הארצי . אחר כך הגיעו התודות. לרגע היה נדמה שהוא לא יסתפק בשמות עוזריו הנאמנים, אלא גם יודה להוריהם נשותיהם וילדיהם, ואפילו יזמין אותם לבמה, אך החשש התפוגג אחרי שאחד העוזרים עלה ולחש לראש העירייה דבר מה שגרם לו להביט בשעון, לקפל בזריזות את דף ה A4 ולהגיד לקהל "בילוי נעים ותחי מדינת ישראל!".
זה היה האות למתקפת החגיגות. ראשית עלו האמנים המקומיים .מקהלת אפרוחי המתנ"ס, רקדניות הבלט מהסטודיו למחול 'אגם הבירבורים', והופעת ההתעמלות המקסימה של גבעולי השרון או משהו כזה. הקהל ברובו נשאר אדיש להופעות של המתוקים, חוץ מקבוצת אנשים שצילמו את הבמה באופן אובססיבי, מחאו כפיים וצווחו בהיסטריה. אלו כמובן ההורים של האפרוחים. שנה הבאה כשהילדים כבר יהיו סתם תרנגולות זה יעבור להם..
אחר כך עלה הרכב הרוק של מחלקת ההנדסה שצריכה לדעתי להתאמן עוד קצת על השיר של ' היהודים' ,מקהלת ויצ"ו ששרה עם פלייבק שירים של כוורת וקובי פרץ בעיבודי גבעתרון (שזו בעיה בפני עצמה) וזוג מצחיקנים מקומיים עם הרבה הומור מקומי שהמקומיים לא הבינו. טכנאי הקול התקשה לעמוד בקצב ובין אמן לאמן ניסה להעריך את מצב מערכת ההגברה עם 'אחת שתיים.. אחת שתיים שומעים? אקו… אקו.. אקו.. וואן וואן' .. וכיו"ב. בינתיים ישבנו בחדר דמוי סוכה ללא סכך ועם כמה כסאות כתר פלסטיק וחיכינו לתורינו. הייתי רעב ויצאתי לקנות תירס חם כשפתאום מאחורי דוכן טרופיות וצמידים זוהרים, אני רואה מכר ותיק שביומיום הוא ידוע בציבור כסוכן ביטוח. "מה עובר עליך שלמה?" התעניינתי. "עוזר לילדים שפתחו פה דוכן" הוא מלמל בביישנות, ולפני שהספקתי לשאול בכמה הספריי קצף, הוא נשבר והודה שהעסק שלו, ושבערב אחד הוא עושה מחזור של חודשיים " רק מהשלוקים ומהפטישים הדביליים האלו". אמרתי לו שגם אני. קרצנו זה אל זה כמי שמבינים אחד את השני והוא כיבד אותי בארטיק קרח מחברה לא ידועה.
.כשהגיע תורנו כבר היה די מאוחר. זה גם לא היה ממש מה שמכונה "הקהל שלנו". רשימת האומנים שמופיעים בערב העצמאות תלויה בטעמו האישי של מנהל התרבות בשילוב טיב יחסיו עם הגזבר, פחות מה שנשאר בתקציב ובכפוף למי שהיה פנוי. לקהל אין זכות לבחור. אמני ישראל מתפרנסים קשה וביום העצמאות הם רוצים להספיק כמה שיותר כי משלמים להם יפה והם יודעים שצריך לדפוק על הפטיש כשהוא חם ומפלסטיק. לכל אמן יש את השיטה שלו לקצר את משך הנסיעה בין במה לבמה.
.לאתניקס היו חמישה אופנועים שחיכו להם על יד הבמות והעבירו אותם מעיר לעיר ובין הפקקים. אני מניח שאייל גולן המבוקש מאוד, טס במסוק מעיר לעיר, ושר במגאפון תוך שהוא מרחף עם ההליקופטר מעל הבמות כדי לא לאבד זמן , כי מי שמאמין לא מפחד מכלום.
עלינו לבמה ומולנו עשרת אלפי תושבים . ילדים רצים מצד לצד עם פטישים וקצף , סבתות יושבות על כסאות מתקפלים,פיליפינים דוחפים קשישים על כסאות גלגלים, הורים עייפים עם ילדים עייפים עוד יותר על הכתפיים, אמהות עם עגלות מכוסות בשמיכות, וכמה מנגלים בוערים כי חייבים לאכול משהו. מדי פעם, בעיקר בלהיטים הגדולים, התעופפו לכיוון הבמה כל מיני דברים. פעם פחית ריקה של קולה, פעם משולש פיצה, נקניקייה, צמיד זוהר… דווקא ערמת שיערות הסבתא שאחד הילדים זרק ושנדבקה לי לראש , הלמה אותי מאוד.
פתאום התחילו זיקוקים. איזה יופי! בכל שנה זה נראה אותו דבר ובכל שנה מתלהבים מחדש כמו ילדים. הכבוד של הערים בישראל נקבע על פי כמות הזיקוקים ואורך המופע. גם אם אין שקל לחינוך, ובמקום מדרכות יש חול ובכבישים יש בורות זיקוקים יהיו ראס בן אמו, ושבמועצה השכנה יאכלו ת'לב!
מעניין איך מתמודדים עם זה בשדרות וביישובי עוטף עזה שמעליהם עפים זיקוקים כל השנה. מה אומר שם המנחה לקהל: במקרה של זיקוקי אמת יושמעו זיקוקים עולים ויורדים?
אחרי ערב ארוך ומתיש זה נגמר ובדרך חזרה אנחנו רואים את רחובות ערי ישראל ריקים ומלוכלכים. קרעי דגלים, מכלי קצף ריקים, פחיות רדבול, צמידים שפעם מזמן, לפני שלוש שעות, זהרו, ופטישים מתנפחים בצבעי הדגל שיצא מהם כל האוויר. מישהו לידי שואל למה דווקא פטיש מתנפח. למה לא מסור, צבת או מברג? אני חושב שהפטיש זה בגלל שהורגלנו לקבל בומבות בראש מהמדינה, והמתנפח כי זה עדיין לא ברמה שתפיל אותנו לקרשים באופן סופי. צריך לבדוק אם בשבדיה פותחים את האזרחים ביום העצמאות עם מפתח שבדי .
בחמש בבוקר אני נכנס הביתה גמור. הבית שקט. למה לא, אבא עובד וכולם ישנים. אני אראה להם, איך שיתחיל חידון התנ"ך אני מעיר את כולם!
צילום נדיר של תיסלם 2012 באשקלון מארחים להקת מחול תמנית – כנפי יונה המתוקות
