logo

ערב לגברים בלבד .

 החבר'ה דיברו קצת על NBA, ומישהו זרק את השם כספי. מייד סיפרתי בגאווה איך הוא ואני עבדנו יחד על אחד התקליטים שלו, ושאני סקרן לגבי המופע עם ריקי גל. חבר שריחם עלי לחש לי בשקט שמדובר בעמרי כספי, לא מתי כספי

כולכם מכירים את זה, חוץ ממני כנראה. יש משחק חשוב, כדורגל או כדורסל (המהדרין צופים גם בפוטבול), החבר'ה מתכנסים באיזה בית, יושבים מול מסך גדול, מכרסמים פיצוחים, שותים בירה של גברים ורואים יחד את המשחק. אני חייב להודות שמשחקי כדור כנושא לדיון לא ממש מעניינים אותי. למרות שמזמינים אותי די הרבה, אני אף פעם לא הולך לערבים מהסוג הזה. בגבריות הישראלית התנהגות כמו שלי נתפסת טיפה נשית, למרות שבעיניים נשיות, אני הגבר המושלם. אני לא אוהב כדורסל, לא שותה בירה, מתנזר מגרעינים, ואצלי בשלט הכפתור של ערוץ הספורט חלק כמו טוסיק של תינוק. בינינו, אני חלומה של כל אישה! בשעה שגברים יושבים עצבניים מול הטלוויזיה ומקללים בערבית, בערב שבו הנשים יוצאות לקפה ומאפה, אני קורא סיפור לילדה, יוצא עם הכלב, ממלא מדיח, עושה שיפוצים קלים בבית והולך לישון מוקדם. לא פעם שואלת אותי זוגתי למה אני לא הולך לראות ספורט עם חברים. "צא קצת מהבית, לך תחווה אחווה גברית", היא מנג'סת לי. בתחילה חשדתי שיש לה מישהו מהצד והיא צריכה את הבית לעצמה, אבל לאור העובדה שלאחרונה היא נרדמת כבר בתשע וחצי כשנעלי הבית עליה, היא לא נראתה לי מסוכנת. החלטתי לבטוח בה והלכתי. בתחילה חששתי. איך אוכל להיכנס למעגל הסגור והאליטיסטי של חבריי חובבי הספורט? הרי אין לי מושג קלוש בנעשה על המגרש. חשבתי, מה כבר יכול להיות. כולה כדורסל. הרי לא מדובר באיזה מדע חלליות שאי אפשר ללמוד בחמש דקות. התעלקתי על המארח, ובתירוצים שונים הצלחתי לסחוט הזמנה למשחק של מכבי תל אביב נגד ז'לגיריס קובנה. בערב האירוע אספתי שש בירות מהפיצוציה ועוד קילו מאנצ'יז בתפזורת, ונכנסתי לדירה בצעד וחצי. כבר מהמבטים בכניסה הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. מתברר שנראיתי משתדל מדי עם הכובע של הלייקרס, הצעיף הצהוב של מכבי, טי שירט של מייקל ג'ורדן, טרנינג אדידס ונעלי אולסטארס חדשות. מה שמכנים הסטייליסטים, אובר-דרסד. חבריי, שבדיוק חזרו מהעבודה, לבשו סתם בגדים רגילים. בלטתי ביניהם, ולא לטובה. לפני שהתחיל המשחק, החבר'ה דיברו קצת על NBA, ומישהו זרק את השם כספי. מייד סיפרתי בגאווה איך הוא ואני עבדנו יחד על אחד התקליטים שלו, ושאני סקרן לגבי המופע עם ריקי גל. חבר שריחם עלי לחש לי בשקט שמדובר בעמרי כספי, לא מתי כספי. היה מביך, אבל לזכותי שיחקה העובדה שחלק מהנוכחים חשבו שאני מתלוצץ. המשחק התחיל, ומייד ניסיתי להיכנס לעניינים. אמנם היו שתי קבוצות, והשחקנים לבשו צבעים שונים, אבל משום מה לא הצלחתי להבין בעד איזו קבוצה החברים שלי. אולי כי רוב השחקנים היו גבוהים ושחורים, וזה די בלבל אותי. הרגשתי שהתגובות שלי מעט מוגזמות ושאני קופץ מהספה במקומות הלא נכונים. כמו למשל, כשהשופט מודיע על פסק זמן, ביציאה להפסקה, או כשהמצלמה נתקעה על בחורה ממש מושכת בקהל. המחצית השנייה נפתחה מבחינתי בסערה. קמתי מהספה והלכתי למטבח להכין כמה דרינקים לחבר'ה. ואיזו הפתעה חיכתה לי שם. התברר שאשתו של המארח והחברות שלה התחבאו שם מתחילת הערב. שתי הדקות שהקצבתי להכנת המשקאות הפכו בחסות בעלת הבית לשיחת רכילות בת חצי שעה. מה אני אגיד לכם, סבלתי ונהניתי מכל רגע. היא סיפרה לי על זוג שכולנו מכירים, שהבעל נתפס על חם על ידי האישה ממש באמצע האקט, במלון תל אביבי ידוע עם מזכירתו הידועה לא פחות. תודו שהסיפור בהחלט שווה. מיד רצתי לספר לחבר'ה בסלון. נעמדתי מולם וסיפרתי להם את החדשה המרגשת בצורת חידה: "לא תאמינו מי נתפס במלון באמצע אתם יודעים מה!" החבר'ה התחילו לצעוק ולהשתולל כמו משוגעים, לקפוץ ולהניף ידיים. בתחילה חשבתי שהם בהלם מהסיפור העסיסי, אבל בתוכי הרגשתי שהתגובה קצת מוגזמת. רק כשחטפתי פחית של משקה אנרגיה בראש הבנתי שאני כנראה מסתיר להם את המסך. זה היה ברגע מכריע ביותר במשחק, כשמכבי עלתה ליתרון 58:54. בצר לי, ניסיתי כיוון אחר. הוצאתי מהתיק את האייפד ומצאתי אתר שמספק סטטיסטיקות וכל מיני נתונים על המשחק בזמן אמת. מדי פעם זרקתי את המידע לחלל החדר בביטחון מלא, מבלי שהחברים רואים שאני מציץ במסך. הם היו שקטים. חייכתי לעצמי וסימנתי V גדול. הרגשתי שזו הנקודה שבה הם קיבלו אותי אליהם כחבר לגיטימי. רק אחרי כמה דקות זרק לי אחד מהם: " טמבל, אתה מקריא לנו נתונים של משחק הכדורגל בין מכבי תל אביב לבית"ר ירושלים משבוע שעבר". ביציאה, ליד הדלת, אמרתי למארח כמה נהניתי מהערב המקסים. הייתי בטוח שהוא יגמול לי, כמקובל, ב"היה כיף שבאת, תבוא שוב", או משהו בסגנון. אבל הוא רק הסתכל אלי ואל הטריינינג שלי במבט מלא רחמים, שכולו "אל תבוא שוב". רציתי לשאול אם יש מפגש נוסף בשבוע הבא, אבל ויתרתי. לפעמים לא טוב לשאול יותר מדי.

רק אל תגיד פראייר

תהיה או לא תהיה מלחמה עם איראן, למען הדורות הבאים אני ממשיך לחקור את השפה העברית. והפעם: "אל תקרא לי פראייר". רבות נכתב על העלבון המר ששום ישראלי לא יכול לשאת: המחשבה שמישהו מהתל בך או מסבן אותך. למזלנו, השפה העברית יצירתית דיה כדי להתמודד עם סיטואציה כזאת. להלן מספר דוגמאות. • קבעת עם חבר לטוס לחו"ל. סוכן הנסיעות שלך מציע לך חבילה ללונדון במחיר סביר. אתה מספר לחבר על העסקה שבדרך, ותגובתו: "מה, אתה חושב שעשו אותי באצבע?" אני מוצא לך את הטיסה והמלון בחצי מחיר". בדרכו המיוחדת אומר לך החבר שהסוכן שלך גנב ואתה דביל, אבל הוא ממש לא. אתה משתכנע וזורם איתו, ואכן אתה מגיע ללונדון, רק דרך איסטנבול, בטיסת סחר של כמרים אנגליקנים. אחר כך אתה ישן במלון פקיסטני במרחק שעתיים מהעיר, על מיטה שמריחה מצ'יקן טיקה. נכון שלא עשו אותו באצבע, אבל בהחלט דחפו לו ולך אותה עמוק. אגב, חוקרים עדיין מנסים לברר מה הקשר בין האצבע לבין הדרך שבה נוצרנו, והאם מי שנוצרו על ידי האצבע טיפשים יותר. • הישראלי הממוצע מצפה שתעשה עליו תחקיר לפני שאתה מדבר איתו. למשל: "תגיד, עם מי אתה חושב שיש לך עסק? עם דביל?" שמשמעו: חשבת שאתה עושה עסק עם חברה קטנה ומתפוררת. אבל בעצם, יש לך עסק עם חברה שהיא שילוב של מיקרוסופט ואפל. לא פחות. • "למה מי מת?" מתברר שכשמישהו מת, מקובל לתת הנחה במחיר או בשירות, וכשאין מוות בסביבה, יורדת מהפרק אפשרות ההנחה. • "מאיפה אתה חושב שהגעתי? מהרחוב?" האמת – כן. נכנסת דרך הדלת, קודם היית במעלית, וכנראה שחנית ברחוב. לא? • "ממתי אני מאמין לשטויות האלה?" מצטער, עברתי על קורות חייך ואני רואה שאתה סאקר מאז שנות השבעים. אנחנו הישראלים פוחדים כל הזמן מהאפשרות שעובדים עלינו. אבל אחרי שנים שהבטיחו לנו ש"יהיה בסדר" ובסוף לא היה, אפשר להאשים אותנו?

לא פרייר של אף אחד.

יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל נשוי ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ מרים גבה״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים מ״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות קרן אלוף /ייצוג עופר נברו, פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il
  1. AVIC
    כמו תייר חיפשתי אתרי סיור/בילוי בת"א לאורחים מחו"ל ובמקרה עליתי על האתר של ניצני. שאפו!!!! אמנם אני קורא אותו בעיתון של המדינה "ישראל היום" אבל ריכוז המאמרים מבדר. אולי תפתח קורס אנטי פלצנות אצל הקולגות שלך בתיאטרון ובעולם האמנות כדי להעלותם ארצה מהאולימפוס בו הם שוהים בטעות. גח"ט

כתבו תגובה

*

captcha *