קרדיט לתמונה גדעון מרקוביץ
הרגעים האלה, שנייה לפני שהשנה מחזירה ציוד, הם שלב הסיכומים. היו לנו כמובן מנצחים ומפסידים ואנשי שנה ברמה הלאומית והבינלאומית, אבל ברשותכם, נתחיל בכמה סיכומים פרטיים.
חלק גדול מהשנה עבר עלי בפקקים, וזה לא התחום היחיד שבו לא התקדמתי הרבה. למרות שאני נוחר בלילה, אני עדיין נשוי לאותה אישה, ולמרות שלא זכיתי ב"מאסטר שף", אני עדיין אבא שמכין שניצלים לאותן בנות. הן דווקא התקדמו בחיים – אחת קיבלה רישיון נהיגה, שנייה התקדמה בלימודים גבוהים, ושלישית הצטיידה בכלבת פודל בשם יעקב.
לצערי, גם השנה לא רכשתי ביטקוין, לא הצטיידתי בטסלה, לא השתלתי שיער בטורקיה ולא מוניתי לשר או לשגריר, למרות שכמות השעות שביליתי השנה בטרנינג (גם אם זה היה בבית) מכשירה אותי לתפקיד שר הספורט, והמזג שלי בהחלט מתאים לתפקיד שר החוסר־אנרגיה. במהלך השנה קמתי לעבודה, שילמתי חשבונות ותרמתי למדינה באמצעות קנסות כשצולמתי נוסע בנתיבים צהובים (יותר ממה שבריטני ספירס צולמה בצילום פפראצי).
אבל עם כל הכבוד לי, מגיע לכם סיכום שנה מקיף יותר. לשם כך התכנסה ועדת מומחים וירטואלית בראשותי ובחרה פה אחד, הפה שלי, את נבחרי השנה. כמקובל בעולמות הסיכומים השנתיים, וכדי להקל על הקוראים, הסיכום שלנו מחולק לכמה קטגוריות, ולא לפי סדר חשיבות.
וירוס השנה
בניגוד לשנים קודמות, שבהן כיכבו בקטגוריה הזאת וירוסים המיועדים לקלקול מחשבים ושפעות מסוגים שונים, השנה לקח את הכתר האומיקרון, שעם השקתו גרם לדלתא ולשאר הווריאנטים להיראות כמו דגמים מיושנים של אייפון, שלא לומר נוקיה 95, עם שם שנשמע כמו קינוח במטבח הצרפתי ותכונות שגורמות לו להיות יותר מידבק אפילו מקרוקומבוש.
הסופה הממותגת של השנה
הזוכה היא ללא ספק "כרמל", שאולי לא הצדיקה את התחזיות הסוערות שתלו בה, ובסופו של דבר, הר הכרמל הוליד עכבר, אבל המיתוג המנצח עשה את שלו. הפעם ניתן לסופה שם (ועוד של גברת), בדומה למה שנהוג כבר שנים בארה"ב, אולי כדי שנרגיש שמה שיש פה זה לא סתם עוד סופה מקומית, אלא שגם אצלנו בפתח תקווה פתחו סניף של רשת הוריקנים עולמית.
הישג השנה
שייך, כמובן, לעיריית תל אביב, שהצליחה להפוך לעיר היקרה בעולם, וכנראה גם לעיר הרועשת ביותר בעולם. מדובר בהישג מרשים בהחלט עבור עיר שאין בה חניה, שיש בה יותר פקקים מאשר במפעל של קוקה קולה, שהמדרכות שלה מעוטרות בקקי של כלבים, ושגשמים בכמות שהאירופאים מחשיבים לקיץ הורסים את התשתיות שלה והופכים אותה לשילוב של ונציה וכלכותה.
פרידת השנה
יש מי שיטען שפרידת השנה היא זו של הזוג הנוצץ נועה קירל ומרגי, או של יהודה לוי ושלומית מלכה. אבל מי שלקחה את הכתר היא הפרידה סוחטת הדמעות של משפחת נתניהו מהמאבטחים שלה (לא כולל ביבי, שימשיך ליהנות מאבטחה). מדובר בסיומו של קשר ארוך שנים, שבוודאי יותיר את חותמו בשני הצדדים.
צפצוף השנה
כאן התחרו ציוצים של ציפורי שיר וצופרים של מכוניות חשמליות, אבל מי שלקחה את הכתר היא רעיית ראש הממשלה, גילת בנט, שלמרות חגיגות האומיקרון מסביב וההמלצות של בעלה לאזרחים, צפצפה על כולם ונסעה עם הילדים לחופשה בחו"ל. לא ברור כמה בדיוק עלה הבילוי, אבל לפי ההערכות, חופשה כזאת עשויה לעלות בין שניים לשלושה מנדטים. גילת היתה מועמדת לזכייה גם בקטגוריית בת הזוג המצטיינת של פוליטיקאי, אלא שבכבוד הזה זכה דווקא ליאור שליין.
הרכב השנה
הפרס הזה שייך לממשלה חסרת התקדים, שמצליחה לשלב בין איילת שקד למנסור עבאס. בנט אחראי להישג חסר תקדים כשהצליח לזנק לראשות המצעד והממשלה היישר מהפינה לשיפוטכם, ועם שישה מנדטים.
חופשת השנה
הזוכים כאן הם בני הזוג אוקנין, שנעצרו בטורקיה במהלך חופשה בטענה שהם מרגלים, ושוחררו בעזרת התערבות של ראש הממשלה ושר החוץ. מה שהבהיר שלראש הממשלה יותר קל להחזיר לארץ אנשים שיושבים בכלא הטורקי מאשר את בני המשפחה שלו.
עבור בני הזוג אוקנין היה מדובר באירוע לא נעים, וצריך לתת להם זמן להתגבר על הטראומה, אבל בהחלט ייתכן שלא ירחק היום והם ירתמו את ניסיונם למען הכלל ויציעו חבילות נופש ייחודיות לטורקיה, כולל סיור באתר שאותו צילמו, שיבטיח לנופשים שבועיים בטורקיה במעצר שני כוכבים על חשבון ממשלת טורקיה, כולל אוכל ולינה בתנאים של חצי פנסיון חצי אקספרס של חצות.
זמר/ת השנה
בתואר הזה, שבעבר הלך לאנשים כמו ירדנה ארזי, עפרה חזה ואריק איינשטיין, זכו השנה הספגטי, השיבולת, התות, התרנגול, השנאוצר והגורילה.
חפירת השנה
חפירת השנה אינה קשורה לארכיאולוגיה, וגם לא לבן משפחה מהזן החופר. היא התרחשה דווקא במקום שמור למדי, ששמו כלא גלבוע, ועל ידי שישה מחבלים שהצליחו לחפור ללא הפרעה למרות שהביוב נסתם. השישה נלכדו והוחזרו לכלא, אבל לאור היכולת שהפגינו, כדאי לשקול לתת להם לחפור גם את המטרו של תל אביב.
הקאמבק של השנה
ללא ספק, ההודעה המוקלטת. אחרי שנות הסמס והווטסאפ, ואחרי שנים שבהן אף אחד כבר לא מדבר עם אף אחד בטלפון באופן קולי, חזרה ההקלטה, ובגדול.
בתקופה הקדמונית של התא הקולי (שלא לדבר על הפרהיסטוריה של המזכירה האלקטרונית), כולנו הכרזנו בגאווה "נא לא להשאיר הודעה" – שהרי זה לא לכבודנו להאזין להודעות קוליות, אז תכתבו לנו. וראו זה פלא: עכשיו חזרנו להקשיב להודעות, כי היום אנשים מתעצלים לכתוב, או שהם כבר לא ממש יודעים לעשות את זה. שיחה ממש זה לא, אבל זה בהחלט מחזיר את הקול האנושי לזירה.
האתר הכי ישראלי של השנה
דובאי. הרבה ישראלים מצאו את אושרם באמירויות כשהם חובשים גלבייה וכאפייה, מצטלמים עם בז על היד ומתחפשים לערבי מהסוג שלא מאיים עליהם ושמח שהגיעו. כנאמר, ערבי טוב זה ערבי מליאן. ממש מזרח תיכון חדש. שיא הביקור הוא לא מעמד הר סיני, מעמד לתה או מעמד חברתי, אלא מעמד שליפת העצם מהאסאדו.
מרגיע השנה
לא, זה לאו דווקא הבוסטר, שבזכותו אנחנו לא חוטפים קורונה ויכולים להתנשא על שאר העולם שעוד תקוע בקטע של שני חיסונים, אלא דווקא נשיא ארה"ב ג'ו ביידן.
ביידן, שיריבו דונלד טראמפ העניק לו את הכינוי "סליפי ג'ו", חטף הרבה ביקורת על היותו נרדם סדרתי, אבל אני רואה בהרגל שלו לנמנם במפגשים ובאירועים ציבוריים מסר מרגיע. הידיעה שגם בתקופה מרובת משברים ולחצים מנהיג העולם החופשי מצליח לשים את כל המתחים בצד לטובת חרופ בריא, מבהירה לכולנו שאולי המצב לא כזה נורא, ושיש על מי לסמוך.
השינה היא בעצם הדרך שלו להעביר לרוסים, לסינים ולקים ג'ונג־און מסר שאומר: חברים – אתם לא מדירים שינה מעיניי, אני ישן מצוין בלילה, ואם צריך – גם ביום.
