צו השעה

איור טליק לזר

להדפסה pdf

כדי לאותת לי שהזמן טס, כאילו לא הרגשתי וכאילו אין לי בכל יום קמט חדש וכאבים חדשים בעצמות הישנות, צה״ל שלח זימון לצו ראשון עבור התינוקת. הילדה הקטנה, שנולדה לפני רגע ושיש מצב שבקבוקי החלב שלה עדיין לא פונו מהמגירה (למרות שבתעודת הזהות מתעקשים לפרסם פייק ניוז שהיא תכף בת 17), עושה בחינות בגרות, החלה ללמוד נהיגה, ועכשיו גם הצבא החצוף רוצה ליהנות ממנה.

כמו בתחומים רבים, הופתעתי לגלות שגם הצבא השתכלל מאז השירות שלי, שהיה בסך הכל לפני 40 וכמה שנים, ושדברים השתנו אפילו מאז השירות של אחיותיה הגדולות. היום, חלק גדול מתהליך הרישום והטופסולוגיה המוקדמת התייעל ונעשה אונליין באתר "מתגייסים". גם תחום המעורבות ההורית עבר שינויים. אחרי ההשתתפות בישיבות לקביעת תפריט הצהריים בגן האנתרופוסופי, ורגע לפני שנחזור לצלצל למפקד שלה בטירונות כדי להסביר שהילדה חייבת לישון עם מזגן כי ככה היא התרגלה במשך 18 קיצים, וכל שינוי בטמפרטורות עלול לגרום לה פגיעות זיעה – אנחנו אמורים לתפעל גם את תהליך טרום הגיוס שלה.

בדיוק כמו בניית מודל בית המקדש לבית הספר ועבודת השורשים, שעליה טרחנו הגברת הראשונה ואני בזמן שהילדה ישנה או ראתה ״השמינייה״, לקראת הביקור הראשון בלשכת הגיוס הוטל עלי לרכז את האישורים הרפואיים, השאלונים, בדיקות הראייה והשתן, כאילו אני זה שהולך להתגייס, בזמן שהמלש״בית עצמה לא הביעה עניין גדול בתהליך ונושא הדד ליין לא נראה לה דרמטי.

אחרי שהכנתי וסידרתי את הניירת באופן שלא היה מבייש מש״ק שלישות, עברתי לתפקיד נהג הבוס והסעתי את הגברת ללשכת הגיוס. בעודי ממתין לה בחוץ, סיכמתי לעצמי את השבועות האינטנסיביים האחרונים.

 

כאב גאה, חשוב לי שגם צה״ל יכיר בגדולתה של הבת שלי. אם הוא מסרב משום מה להעניק לה מייד עם גיוסה דרגת רב־סרן, לפחות שהיא תקבל את המגיע לה בתחום הקב״א והדפ״ר (שזה, מתברר, דירוג פסיכוטכני ראשוני, ולא שם קוד לדבילים, כמו שחשבתי). לכן עשיתי כל מאמץ להכניס אותה לאווירה הצבאית טרם הצו הראשון. הניסיון לשפר לה את המוטיבציה דרך צפייה בסדרה ״המפקדת״ לא עלה יפה, אחרי שבפרומו אחת החיילות צעקה שהיא ״רוצה קב״ן״, כך שעברתי לשיטות אחרות.

הגברת הראשונה ואני עברנו בבית לשפה צבאית, כולל הצדעה ושימוש יומיומי בקיצורים כמו קמב״צ, פז״מ וחזל״ש (שמבחינתה היו ראשי תיבות של "חזרה לשינה"). אחרי שניסינו ללמד אותה גם מה זה אמל"ח ופזצט"א, הילדה הפתיעה והתחילה לקרוא לי בכינוי מ"פ. אחרי שהודיתי לה על כך שהיא רואה בי דמות פיקודית, היא הסבירה שמדובר בראשי תיבות של ״מבוגר פתטי״.

לא נשברנו. בארוחת הבוקר הצענו להכין לה טוסט גבנ״צ על תנור ספירלות, פתחנו שימורי לוף וקינחנו בפלחי אשכוליות מקופסה. הילדה לא התרשמה והזמינה ארוחה מוולט במ"ק הסלולרי שלה. כדי להכשיר אותה לתפקיד נווטת בחיל האוויר הסרתי את הווייז מהסלולרי שלה, וכדי לשפר את סיכוייה בחיל המודיעין התחלתי לפנות אליה בערבית, אם כי לא בטוח שזה היה יעיל, בהתחשב בזה שרוב המילים שאני מכיר לקוחות מתפריטים של מסעדות באבו גוש. הילדה דווקא הפגינה קליטה מרשימה לשפה החדשה, ואחרי יומיים אמרה לי: דחיל רבאק, רד ממני, יא אהבל.

כדי להכשיר אותה לשירות כמסתערבת תליתי כאפיות בארון הבגדים שלה, וצפיתי איתה בפרקים של ״פאודה״ עם רונה לי שמעון. מכיוון שבשנים האחרונות נשים יכולות לשרת ביותר ויותר יחידות קרביות, ניסיתי להכשיר אותה גם לשירות ביחידת חי״ר מובחרת: מדי פעם דילגנו כולנו על ארוחות ושתייה, כדי שאם תחליט על מגלן או סיירת מטכ״ל, שבוע הישרדות בטבע לא יהיה זר לה, כולל אכילת חלזונות וזחלים.

 

הורים רבים רוצים שילדיהם ימשיכו את המסורת הצבאית שלהם, ואני תמיד מתרגש כשאני קורא על טייס או שריונר, שגם ילדיהם הם טייסים או שריונרים. במקרה שלי, מכיוון שאני לא בדיוק מאיר הר־ציון, האסכולה הצבאית שבה דגלתי היתה הקטנת הראש לממדי סיכה. לבישת מדים לוּותה אצלי בעייפות ובהרגשה שיורד לי האיי.קיו, והיחידה המובחרת היחידה שחלמתי עליה היתה סיירת מזגן. לכן היה חשוב לי לתת לבתי דוגמה הפוכה, כדי שהיא תהיה מאושרת, לא תבזבז את הזמן, וכמו שמקובל להגיד בימים אלו, תעשה שירות "משמעותי".

אבל אז הבנתי את הדילמה. קב״א גבוה ונתונים טובים במבדקים אמנם יקרבו אותה לתפקידים רציניים, אבל עלולים להרחיק אותה ממני. אם, למשל, היא תוזמן לקורס טיס, היא עלולה להיות מוצבת בבסיס רחוק, שלא לדבר על זה שבאף־15 אין טלפון עם דיבורית, שיאפשר לה לקבל ממני שיחות מודאגות בכל חצי שעה. שירות משמעותי כזה עלול להפוך לכאב ראש רציני, שיאלץ אותי למצוא דרכים להתקרב לבסיס בכל מחיר.

הייתי שמח מאוד אם היו בבסיסים מצלמות כמו בגני הילדים, כדי שההורים המודאגים יוכלו לעקוב ולצפות בזאטוטיהם בחאקי, אבל לצערי, הפתרון הפשוט הזה עדיין לא בשימוש. אפשרות נוספת היא להצמיד לכל יחידה בצה"ל "הורה מלווה", כמו בטיולים של בתי הספר – והוא ידאג לכל צורכי החיילים, בתורנות שתתקיים בין ההורים.

אופציה נוספת ששקלתי כדי להישאר קרוב לילדה היא להתנדב לוועד למען החייל ולהגיש סנדוויצ׳ים ומיץ בטרמפיאדה הקרובה לבסיס. מבחינת גיל אני לגמרי מתאים. או שאצטייד בקרוון נגרר עם חדר שינה, ובשנתיים הקרובות אתנייע לפי הבסיסים שבהם תשרת התינוקת ואחכה לה מעבר לגדר, בתפקיד מש״ק (מפדח שהינו קשיש).

 

למרות שלא ממש שאלו אותי, יש לי כמה וכמה רעיונות היכן הילדה יכולה לשרת, בהתבסס על ההיכרות בינינו.

מאחר שטיקטוק וסרטוני טיפוח ברשת הם חלק משגרת יומה, אני בטוח שצה״ל, שזקוק ליחסי ציבור חיוביים בארץ ובעולם, יוכל להיעזר בניסיון שלה בתחום. כחלק ממלחמתו הפסיכולוגית מול חיזבאללה ואיראן, יוכל הצבא ליהנות מכישוריה הוויראליים של בתי בתפקידים כמו מט"קית (מפקדת טיקטוק), כי בשונה ממה שנהגו לומר פעם, כיום ״הצבא צועד על טיקטוקו״.

נושא המטבח הצבאי והטבח הצבאי סובלים מתדמית ירודה, ודווקא בתי, שעושה לילות כימים בצפייה בתוכניות בישול ובצילום מנות יפות לאינסטגרם, יכולה לתרום לעיצוב ולשדרוג צלחתו המשעממת של הלוחם העברי – אם לא בטעם, אז לפחות במראה. בכל מקרה, כדי לשדרג את מעמדו של התפקיד, אני מציע שהטבח הצבאי יכונה מעתה שף צבאי, עם אפשרות קידום לדרגת מאסטר שף.

בכל מחנה צבאי ניתן עדיין לראות את הפקודה ״שטח צבאי – אסור לצלם״, שאבד עליה הכלח בעידן האינסטגרם. כדי להתחבר לרוח התקופה, אני מציע לשנות את הסלוגן ל״שטח צבאי, אסור לפלטר״. ומכיוון שהיום, ברוח השוויון המגדרי, נשים יכולות להיות טייסות קרב וגברים יכולים לשרת כרקדני ליווי של נועה קירל, אפשר לעדכן את הסיסמה המפורסמת של חיל האוויר ל״הטובים לטייץ״.

הקידמה בוודאי משפיעה גם על מדיניות הגימ"לים של קצין רפואה ראשי. פעם היית מקבל גימ"לים רק על פציעה או מחלה. היום, בעידן שבו הצילום והאינסטגרם משמעותיים יותר מהפגזה ארטילרית או לוחמה בשטח בנוי, ראוי שחיילות שרגילות להעלות לרשתות תמונות עם דאק פייס יקבלו גימ"לים גם עקב יובש בשפתיים, שבעטיו נגרם להם אובדן כושר סלפי.

נכון לרגע זה אני עדיין מחוץ ללשכת הגיוס. מבטיח לעדכן בהמשך. רות סוף. √