תעלי אלי לחדר לקפה ותקליטים טליק לזר
בשנים האחרונות, בלי ששמתי לב, הפכתי לנודניק קפה לא קטן. אחד שיש לו מכונה, שמשקיע את חסכונות המשפחה בטבליות ריסטרטו ולונגו ובמקינטה איטלקית, טוחן גרגירים מזנים מיוחדים מקולומביה, ובעיקר טוחן על זה לאנשים במוח.
לכל מקום שאליו הגעתי ושאלו אותי אם ארצה לשתות קפה, השבתי בשאלה "איזה קפה יש?" ואם זה לא היה אספרסו אלא קפה נמס עם מרקם חולי, הייתי מעקם את האף בתשעים מעלות וממלמל באכזבה: "פשוט תביאו לי מים".
הלוק של המגיש טרוט העיניים של תוכנית בוקר מוקדמת ברדיו, שפותח את היום עם קפה ועיתון, התאים לדימוי העצמי שלי כמו קפסולה למכונת אספרסו. אני אדם ששותה את הקפה הראשון שלו כבר בחמש בבוקר וממשיך ללגימה בוטחת של עוד כמה כוסות, שמעניקות לי קול סקסי ושומרות אותי ערני, חיוני וגברי. ג'ורג' קלוני, מה יש לדבר.
השבוע חשתי שהקול הרדיופוני שלי מאבד מסקסיותו והופך אט אט לציוץ מרגיז, שמתאים יותר למדבב של סרטים מצוירים. מיהרתי בבהלה אל רופא אף־אוזן־גרון.
תה ירוק איכותי מהמזרח זה עניין יקר כמו קוקאין. כשביקשתי תה אצל חברים הרגשתי שאני מעיק עליהם. יענו, ההוא שחייב דווקא להיות יוצא דופן
הדוקטור אחז ביד אחת בלשוני, ובשנייה החדיר לי מצלמת וידאו בצורת מקל סלפי לתוך מיתרי הקול, כאילו הוא מתכוון להעלות לפייסבוק תמונה עם הכיתוב "עם היפות שלי בגרון של ניצני". אחרי שפניי הכחילו קלות מחנק, רמז לי האיש באופן שאינו משתמע לשני אספרסו, שכמות הקפה שאני צורך חייבת לרדת.
"אם אין ברירה – אין ברירה", אמרתי לרופא המודאג, בלי להבין לאיזו מציאות נטולת תקווה אני נכנס.
בהתחלה ניסיתי להיגמל במכה. בתחום הסמים קוראים לזה "קולד טרקי", ובמקרה שלי "קולד טורקי": פשוט הפסקתי לשתות קפה לחלוטין. אלא שאחרי יום חטפתי כזה כאב ראש, שהבנתי שהגוף שלי מכור לנוזל השחור. החלטתי לעשות את זה בהדרגה ולנסות למצוא תחליפים.
אני אמנם שותה תה ירוק בהזדמנויות שונות, אבל תה ירוק איכותי מהמזרח זה עניין יקר כמו קוקאין. כשביקשתי תה אצל חברים הרגשתי שאני מעיק עליהם, יענו, ההוא שחייב דווקא להיות יוצא דופן. מאחורי הגב הם התחילו לקרוא לי יאיר ויסוצקי.
שלא לדבר על זה שבשום מקום לא מציעים לך דילים של "תה ומאפה". האם ייתכן שיש חוק הקובע שמותר להציע דילים רק על מוצרים שמתחרזים – כמו "קפה ומאפה", כך שהמקסימום שאני יכול להשיג בגלגול הנוכחי זה דיל של "תה ומטאטא"?
אחרי האכזבה מהתה ניסיתי להזמין בבתי קפה רק מים עם לימון, אבל חשתי שחושדים בי שאני קמצן. כדי למנוע את הריכולים חזרתי להזמין קפה, אבל לא שתיתי אותו. כשהמלצרים ראו שאני לא שותה הם חשבו שהקפה לא טוב, ופיצו אותי בצלחת עוגיות. עוגיות זה משמין, ועכשיו גם אין לי במה לטבול אותן.
התחלתי לחקור את נושא המיצים. מיץ גזר מְשווה לי מראה של בריאותניק חביב, אבל בלי ששמתי לב תקעתי איזה עשרה גזרים על הבוקר, והגוף שלי פיתח צבע כתום וצורה של בטטה. ואם לא די בזה, השכנים התלוננו על הרעש של הכנת המיץ, שהזכיר להם מפעל לגריסת מדפסות ישנות.
בדקתי את נושא השייקים. אבל מי עושה פגישות בבר מיצים?! ומה תגיד למוסכניק שמציע לך שחור חזק מהפינג׳ן בזמן שהוא מחליף לך צמיג? "לא, תעשה לי שייק מנגו, מלון ופטרוזיליה?"
√ √ √
קפה זה לא רק הנוזל השחור על צורותיו המגוונות. קפה זה טקס. סמל סטטוס. הרגל. צורת חיים.
בלי קפה עבר לי החשק לקרוא עיתון בבוקר, ואחרי יומיים איבדתי קשר עם מה שקורה במדינה. בתחילה עוד קיוויתי שמתישהו יצוץ מחקר שיגלה ששתיית קפה דווקא בריאה וחיונית למיתרי הקול, עד שהבנתי שגם אם יתפרסם מחקר כזה אני לא אשמע עליו, כי הפסקתי לקרוא עיתונים. נכון, אפשר לקרוא עיתון עם כוס תה, אבל אז זה כנראה צריך להיות ה"גרדיאן".
תהליך הגמילה לא נהיה יותר קל. כמו אישה בהריון שרואה מולה ברחוב רק נשים הרות, מצאתי את עצמי נתקל רק בבתי קפה ובמסעדות ששמם מתחיל במילה קפה. הקפה של שלמה, קפה הלל, קפה איטליה, קופי בר, וזה שממש נועד להרגיז אותי – קפה קפה.
פתאום שמתי לב שהמילה קפה הפכה להיות מילת קוד לכל מפגש חברתי שהוא. אנשים שרוצים לדבר איתך על ענייני עבודה אומרים "בוא ניפגש לקפה", חברים מתקשרים ומזמינים אותנו לבוא אליהם לכוס קפה, ופרסומות של חברות השקעות מנדנדות לבוא אליהן לייעוץ ללא התחייבות על כוס קפה. ברור שמאחורי כל ההצעות המפתות האלה מסתתרת כוונה זדונית לדרדר אותי בחזרה למשקה השחור.
ברדיו השמיעו את "קפה ותקליטים" של שלום חנוך, "קפה אצל ברטה" של יגאל בשן, ו"קפה טורקי" של אריק איינשטיין. הכל כדי להטריף אותי לגמרי.
המחסור בקפה והניסיון לפצות עליו בבקרים עם כמויות מים ולימון, הפכו אותי לא רק למנומנם, אלא גם למשתין סדרתי. בין האייטמים בתוכנית התחלתי לשלב שירים ארוכים של שמונה דקות, למשל "מדרגות לגן עדן" של לד זפלין, כדי להספיק ללכת לשירותים ולחזור.
באחד הבקרים, אחרי שכמעט נרדמתי בשירותים באמצע התוכנית שלי, ואחרי שקיבלתי צעקות מהבנות שמכונת מיץ הגזר העירה את כל הבית, הגעתי מרוט ורדום לפגישה בבית קפה. לפתע קלטתי פרצוף מוכר יושב עם עוד אנשים כשביד אחת שלו כוס קפוצ'ינו גדול ובאחרת דולקת סיגריה.
זה היה הרופא שלי, מרוצה מהחיים שלו, כפי שאני מזמן לא הייתי. לקחתי לו את הקפה, שתיתי את כל מה שנשאר בכוס, ואמרתי: "אוי, סליחה, התבלבלתי בשולחן. אני פשוט לא הכי ערני לאחרונה". √
