הציווי הכפול- "כבה, כבה את האור " ( ובתמונה הכותב עם הראלה ממפעל הפיס בדרישה לקבל ממנה שיחת טלפון)

רגע של עברית (6)

כפי שכבר נכתב פה לא מזמן, כשישראלי מצוי רוצה להביע שביעות רצון מדבר מסוים, הוא יחזור על אותו דבר פעמיים.  לדוגמא:

משה איך היה במסעדה?

בואנ'ה דפקנו שם סטייק סטייק

עוד בסדרה ניתן למצוא גם את וודקה וודקה, קפה קפה, משחק משחק וכו'.  אבל ההתפתחות המעניינת של השנים האחרונות היא המעבר משם העצם הכפול ("אחי, הרמת פה בית בית") לציווי הכפול.

"תביא, תביא את המלח מהשיש". יאמר האדם ליד השולחן לחברו במטבח.  נשמע בנאלי אבל מה בעצם קרה פה? הפועל הכפול יוצר הקטנה של הפעולה, כאילו מדובר במאמץ זעיר ושולי, והוא בעצם מזהיר את מעביר המלח שלא יתפוס תחת. שלא יחשוב שזה שהוא העביר ת'מלח  מזכה אותו בנקודות כלשהן.  מאותה משפחה מגיע גם ה"כבה כבה את האור" , "פתח פתח ת'חלון", "תחליפי תחליפי לו חיתול" ועוד טובות שנשארות בתחומי הבית.

אבל מה שעובד בבית עובד פחות טוב בחוץ. במרחב הציבורי הציווי הכפול הופך לזריקת אחריות על אדם זר, וזה כבר לא נעים.  למשל במונית: "תעביר תעביר את הכסף לנהג". באוטובוס: "תגיד תגיד לנהג שיעצור" והכי צריך להיזהר מנהגים שתקועים על הכביש ומבקשים  " תן תן דחיפה קטנה".  הנהג גורם לך לחשוב כאילו מדובר באיזו ריקשה, אבל בפועל אתה צריך להתמודד עם משאית עמוסה בתרנגולי הודו.

אבל את מדליית הזהב של הז'אנר הזה קוטף האיום הכפול. "תעלה תעלה הביתה. אבא רוצה לדבר איתך". תסכימו שזה אחד המשפטים המפחידים שאפשר להציע לילד. הרי ברור שעדיף לא לעלות,  שום דבר טוב לא מחכה בבית(!). או "תלך תלך אין בעיה!"  הדוברת לכאורה משחררת בלב שלם את הגבר לדרכו . אך המשמעות היא  שאם תחצה את קו המשקוף  לא תראה את הילדים עד גיל שישים, טמבל.

הבנתם? אז יאללה יאללה תעבירו דף ותתחילו לקרוא את ג'קי