היום ברשותכם נדבר על ריח, נושא המעסיק אותי לא מהיום. מאיפה צץ הריח? מתי הוא פג? למה ריחות טובים של בושם מתנדפים מהר והריח של פח הזבל רק מחמיר? ומדוע חוש הריח מקופח לעומת אחיו החושים ולא מקבל את הכבוד שמגיע לו בשפה?
כשרוצים להחמיא למישהו, משתמשים בחושים אחרים. הוא נראה מיליון דולר, יש לו טעם מצוין באופנה. אבל לא ישבחו אותו שהוא "מריח מיליון קונדיטוריות", או שהוא "אנין-ריח".
לעומת זאת, בהקשרים שליליים, הריח מייד נשלף מהמגירה. ״אני מרגיש שיש פה תרגיל מסריח", "תקעת לי קטע מסריח", "הבן אדם הזה מריח לי לא טוב״, ״אני מריחה צרות״.
אנשים מצרפים לתיאור שלילי של אדם תוספת ריחנית. כשמישהו עשיר, מתארים אותו כ"מסריח מכסף", למרות שלכסף אין ריח ולהיות עשיר זה לא אסון
אני עדיין מחכה לשמוע שיגידו: "הבן אדם הזה אמין ומריח לי כמו הגשם הראשון״, או ״דפקת לי קטע קוראסון שוקולד טרי, תודה״. אפילו כשמישהו עשיר במיוחד, מתארים אותו כ״מסריח מכסף״, למרות שלכסף אין ריח ושלהיות עשיר זה לא אסון נורא כל כך.
אנשים מצרפים לתיאור שלילי של אדם תוספת ריחנית. שמן מסריח, ערבי מסריח, שמאלני מסריח, מתנחל מסריח, קמצן מסריח. התוספת מסריח מחזקת כל תיאור שלילי, בלי שום קשר אמיתי לריחות. גם כשרוצים לתאר מישהו כבינוני וחסר אישיות, אומרים שהוא ״לא מריח לא מסריח״. אפילו כשאומרים על מישהו שהוא "מבושם״, לא מתכוונים להקפדה על אפטר שייב, אלא לכך ששתה יותר מדי ואין לו מושג מה הוא אומר ועושה.
הנושא קפץ לי לראש, או לאף, פעמיים בזמן האחרון. לפני שבוע, כשחברת הכנסת ציפי לבני ספגה עלבון מסטודנט מסריח בהארוורד, שהפנה כלפיה את השאלה העקרונית: "למה את כל כך מסריחה?"; ובפעם השנייה כשפגשתי אנשים שמקצועם הוא להריח.
האם שמעתם פעם על מקצוע כזה? האם הרחתם פעם מקצוע כזה? אז מסתבר שיש כזה. הרחרחנים המומחים הגיעו לאזור מגוריי, כי בשכונה שלנו התפשט ריח בלתי נסבל של תרנגולי הודו, והם הוזמנו לבדוק כמה זה גרוע מאחד עד שירותים בתחנת דלק. לא מדובר על בטיפוסים עם חדק ארוך במיוחד או בעלי נחיריים גדולים באופן יוצא דופן, אלא באנשים נורמטיביים שעברו הכשרה בפקולטה למדעי הריח. יש להם אפילו מכשיר שנקרא אולפקטומטר, בו משתמשים כדי לקבוע בצורה מדויקת יותר את עוצמת ומאפייני הריח.
ריח זה עניין של טעם. לאחד ריח של פרות, תרנגולות ועיזים מתחבר עם טבע, שדות ויוגורט, ולשני זו זוועת אלוהים שמזכירה בוץ, גללים וחיות שלא מאמינות בשירותים. עבור אימא שלי, ריח הגפילטע פיש הוא סיבה לקום בבוקר, בזמן שבאנשים אחרים הוא מעורר חשק עז להתנצר.
הריח של מחלקת הבשמים בדיוטי פרי מסמל עבור חלקנו את הרגע הנפלא של יציאה לחופשה בחו"ל ומבחינתם היה אפשר לוותר על הטיסה עצמה, בעוד שלאחרים הוא מזכיר מכון מסאז'ים בטג׳קיסטאן. ריח של קטורת יענג את הרוחניים והזרוקים ויזכיר להם את הנסיעה להודו, אבל יגרום לאחרים לחשוד שמאז הם ויתרו על מקלחת.
מסתבר שריח יכול גם להעלות זיכרונות מהעבר. תמיד כשאריח את הקלמנטינות הראשונות של ספטמבר, או לחם עם שוקולד, אקבל פלאש בק חזק של כיתה א'. ריח של אמנון ותמר או כובע נזיר מזכירים לי את גינת ילדותי בבאר שבע, וקפה מהביל ממקינטה איטלקית את סבא וסבתא שלי.
כשמגיע האביב והפריחה אני מיד נזכר בילדה אחת שאמרה לי בדיוק בתקופה הזו באביב שהיא מסכימה להיות חברה שלי, והריח הזה יישאר איתי לתמיד.
אבל יש גם את הצדדים הפחות נעימים של הריח, וסליחה שלטור הזה יש גם צד פחות כיפי ומבושם (מי שקשה לו, אולי כדאי שיפסיק לקרוא עכשיו).
אם נתקעת כילד בפרדס ולא ידעת איך לעזאזל יוצאים ממנו, ריח התפוזים יכול להיות זיכרון טראומתי. מי שנתקע בקיץ במעלית עם מישהו שהרגע סיים להעמיס דירה עם פסנתר כנף ובלי דאודורנט, עשוי להצטער שהפסנתר לא נפל עליו. יש גם את אלה שאוהבים לדבר מקרוב, אבל נרתעים ממשחת שיניים וחוטים דנטליים.
ואם כבר נוסטלגיה, זוכרים את הריח של כיתת בית ספר תיכון אחרי שיעור התעמלות? אולי על זה נכתב השיר של נירוונה ״מריח כמו רוח נעורים״, שזה בכלל שם של דאודורנט פופולארי בארה"ב.
הרבה אנשים משתמשים בריח כאמצעי לבדיקה מוקדמת של דברים. זה לא תמיד הכי אסתטי, אבל בהחלט יעיל. יש את האנשים ממשפחת הכלביים, שלפני שהם אוכלים משהו תמיד יתחבו את האף לצלחת וירחרחו. יש את האימהות והאבות הצעירים שיושבים על ידך במסעדה עם תינוק בעגלה, ותוך שהם מנשנשים פירה בטטה ירימו לפתע את התינוק וירחרחו את הישבן שלו, כדי לדעת האם הכל שם על מי מנוחות או שהסכר נפרץ.
כולנו אוהבים להריח כביסה נקייה, אבל כשצריך לקבל החלטה לגבי בגד מסוים האם הגיע זמנו לפגוש מכונה, לא יעזרו המבטים הבוחנים ואין ברירה אלא להריח אותו. האם הכלים במדיח עברו הדחה? האם מישהו נהג בחוסר התחשבות בנסיעה המשפחתית במכונית? התשובות ידידיי, נישאות ברחרוח.
בגלל הצדדים הלא נעימים של חוש הריח, עלתה אצלי התהייה האם נכות-אף היא דבר נורא כל כך, והאם יש מצב לשקול ניתוח להסרת חוש הריח? בואו נודה בזה, החברה לא רואה בתתרנים נכים. בניגוד לאחרים הלוקים בחושים כראייה ושמיעה, אין להם חניה מיוחדת, כלב הרחה, כפתור מיוחד ברמזור, או שידורי טלוויזיה עם עיגול למתרגם לשפת תתרנים. יש גם יתרונות: אני מניח שיותר קל להם לתחזק דיאטה, כי הם לא מאבדים שליטה מהריחות ליד חנות הבורקסים או דוכן העוף הצלוי.
מה עוד שכרגע המין האנושי לא מנצל עד הסוף את הצדדים החיוביים של חוש הריח. הרבה שנים מדברים על פיתוח ריח בסרטי קולנוע וטלוויזיה ואולי גם במחשב, מה שיאפשר לנו לחוות את החוויה לא רק דרך ראייה ושמיעה, אלה שמשום מה זה עדיין לא קורה.
תתארו לכם כמה מקסים היה יכול להיות להריח את זאב רווח אוכל בורקס עם ביצה או להריח את תוכניות הבישול בטלוויזיה. ואם הסרט הוא על בריחה מכלא דרך מערכת הביוב או על פוליטיקאים מושחתים, תמיד אפשר לעשות מיוט Mute בכפתור של הריח.
והנה השיר המדובר של נרוונה: smells like teen spirit
