שלישיית הקרבורטור הלוהט

בנסיעה על אופנוע רואה אתה דברים בצורה שונה לגמרי משניתן לראותם בכל דרך אחרת. כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא, ומאחר שאתה מורגל בכך, אינך תופס שמה שרואה אתה מבעד לשמשה אינו אלא עוד ממראותיה של הטלוויזיה. אתה צופה פסיבי, בעוד הכל נע מולך בחדגוניות, כשהוא נתון במסגרת. בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכל. אתה ב־ת־ו־ך המתרחש, ולא עוד צופה בו בלבד; ותחושת הנוכחות היא מהממת".

רוברט מ' פירסיג, מתוך הספר
"זן ואמנות אחזקת האופנוע"

אני לא זוכר בדיוק היכן נולד הרעיון. האם אני, בדעה צלולה ומרצוני הטוב, הצעתי לעורך את הרעיון לרדת לנגב על אופנועים, או שמא זה הוא שהפיל עלי את התיק, ואני הייתי תשוש מכדי להתנגד. בכל מקרה, מייד אחרי שפרשת הולילנד תגיע לסיומה, זה התיק הבא שאציע לפרקליטות לבדוק.

כשרוב המדינה מבלה את חייה בין גדרה לחדרה, ובסופי שבוע נוסעת לטיולים בצפון, חשבתי שהדרום נותר קצת מקופח. וחבל, כי בכל זאת קורים שם דברים נפלאים. בשלב הזה עוד לא ידעתי מהם אותם "דברים נפלאים", אבל בשיחה עם המערכת נשמעתי בטוח בעצמי, וכנראה זה הספיק.

למבצע גייסתי שני חברים – את דני יפה ואת ארז אבירם. דני הוא חבר ילדות, שמחלק את זמנו בין קוסטה ריקה לישראל. שחקן פוקר שהפך את התחביב למקצוע, ואת המקצוע, למקצוע מכניס. הבחור מסתכל לך בעיניים ויודע אם יש לך ג'וקר או שאתה בעצמך ג'וקר, ולא מומלץ לשחק איתו אם אין לך כיסים עמוקים או הרבה מזל פנוי. דני רכב עד לא מזמן על אופנועי שטח, ולא הייתי צריך להזיע יותר מדי כדי לשכנע אותו להצטרף.

ארז אבירם היה הכותב הראשי של התוכנית "אחורי החדשות" זצ"ל, שיצרנו יחד בערוץ 10, וכותב גם לתוכניות רבות אחרות. הוא רעיונאי ותסריטאי מצוין, שחלק גדול מהבדיחות ומהרעיונות לטור השבועי שלי מגיעות בכלל ממנו. כבר שנים שהוא מתדלק מערכת יחסים אינטימית עם כלים דו־גלגליים שונים, לשביעות רצונם של שני הצדדים, ולטובת המסע הוא לקח פסק זמן קצר מסידרה חדשה שהוא כותב. גם אצלו, די היה במחשבה על תמונה מגרה של אופנוע כדי שיגיד כן.

אקדים ואומר שההבנה שלי באופנועים שואפת לאפס. אני לא אופנוען. מקסימום קטנוען. נסעתי כמעט שלושים שנה על קטנועים, אבל לפני שנתיים החלטתי שמספיק, שלא צריך להתגרות בגורל, שאני צריך להגיד תודה על זה שנשארתי בחיים עד היום, לסתום את הפה ולשבת בשקט בפקקים. מאז, התמסרתי רק להגה.

רתמנו לפרויקט את חברינו בחברת "מטרו", יבואנית קוואסאקי, ימאהה וסאנג יאנג, והם הזמינו אותנו אליהם לבחור את הכלים. המתח באולם התצוגה היה בלתי נסבל. כל אחד מאיתנו חיפש את הכלי שיבטא את תשוקותיו הדו־גלגליות בצורה מושלמת, וגם ייתן ביטוי למי שהוא ולמה שהוא.

עמדנו אילמים כשמעלינו במסכי הווידאו הוקרנו סרטים של אופנוענים משכיבים ואופנועים מושכבים, מהירויות מטורפות ורכיבה על הקצה. חשתי סחרחורת קלה. אחרי שיחות עומק עם מומחים והתייעצויות קדחתניות עם רבנים, מכונאים ואנשי רוח, נפל הפור. ארז לקח את ה"קוואסאקי ורסיס 650" השחור הגבוה והאתלטי, שנראה כמו הזמנה לדבר עבירה. דני, בעל הנפש הרומנטית, בחר ב"קוואסאקי 800 W", אופנוע רטרו נעים המייצג חזרה לשורשים.

ואני… אני רציתי לברוח. הרגשתי שזה גדול עלי, ורציתי לחזור לחיקה הבטוח של הקורולה שלי. אשכרה פחדתי. בסוף הביאו לי כוס מים ושידכו אותי לקטנוע המנהלים המפנק "סאנג יאנג מקסים 400", שנראה ומרגיש כמו כורסה על גלגלים, וכל כולו פייסנות ורוגע, סוג של ג'ון קרי.

על הקסדות הותקנה לנו מערכת תקשורת משוכללת של חברת "סקאלה ריידר", שנוכל לחפור אחד לשני בזמן הנסיעה, לקבל שיחות מהבית, לדבר עם הבנק ולשמוע מוסיקה. מודע למגבלותיי כרוכב, וכמי שמכיר את כמות שיחות הטלפון שאני עשוי לקבל, ויתרתי מייד על הפונקציה הזו. רק זה חסר לי, לקבל את אחת השיחות המוקלטות האלה שמבקשת ממני לתרום לעילוי נשמתו של איזה צדיק, בדיוק כשאני משכיב את האופנוע בירידות של סדום לפני עילוי נשמתי שלי.

בלילה הטרידו את שנתי מחשבות מעיקות. השכל הישר ביקש ממני לעצור ואותת לי שאני עומד לעשות דבר שלגמרי לא מתאים לגילי ולמצבי המשפחתי. אבל כבר היה מאוחר להתחרט. דמיינתי את ההלוויה שלי ואת המבטים של החברים מסביב כשהם מצקצקים זה לזה שתמיד הייתי קצת דביל חסר אחריות. על הקבר מניחים את האגזוז השרוף שלי ומשמיעים את "Born to be Wild", ודני סנדרסון עושה טובה ומנגן בחוסר חשק גירסה אקוסטית של "רק עם אופנוע".

היום הראשון

אני מתעורר בבוקר מבוהל וטרוט עיניים ומספר לאשתי על חלום מפחיד שהיה לי: אני נוסע לאילת על קטנוע עם עוד שני חברים. וחם לי, וכואב לי הגב, ואני מתגעגע הביתה.

"יאללה יאללה", היא אומרת, "אל תתנקנק לי עכשיו".

אני נפרד מהמשפחה בדמעות. אשתי מחבקת אותי ושואלת איפה הפוליסה של הביטוח חיים, "סתם שאני אדע". אני מעדכן חבר שלא נוכל להיפגש כפי שתיכננו, כי בימים הקרובים אני במסע אופנועים לאילת. הוא משתף אחרים באי־מייל קבוצתי ש"הפגישה תידחה, אבל כולנו בטח ניפגש בהלוויה של ניצני".

לנקודת המפגש מגיעים מאיר פרטוש הצלם ופז בר, צלם הווידאו. הם מסתכלים על הקטנוע שלי, ופניהם אומרות: וואט דה פאק??? העובדה ששניהם אופנוענים מדופלמים שבחרו ללוות אותנו בג'יפ ממוזג ולא באופנוע היתה אמורה להדליק אצלי נורת ברקס אדומה, אבל כאמור, מערכות שיקול הדעת שלי השתבשו לגמרי.

ארז מתעכב. אחרי שעה ארוכה הוא מגיע ומספר שהתיק עם כל הציוד האישי שלו נפל בדרך, ובלעדיו הוא יצטרך לישון עירום בלילה. זה דבר שאף אחד מאיתנו לא רוצה, ולכן אנחנו עוצרים וחושבים מה לעשות. גברת שעברה במקום מדווחת לנו שניידת שעברה במקום אספה את התיק. ניתוח המצב מעלה שהסיכוי הטוב ביותר למצוא את התיק הוא להגיע ישירות לתחנת מסובים, כי לטלפון הם לא עונים.

ובכן, המסע שלנו מתחיל בנסיעה לתחנת משטרה, סימן לא מעודד במיוחד. הקצין התורן שואל בקשר אם מישהו מצא את התיק, ואחרי חצי שעה, השוטר גוזלי מגיע עם התיק. אפשר סוף סוף לצאת לדרך.

הקילומטרים הראשונים מוקדשים להיכרות אישית עם הקטנוע. האמת, הוא מקבל אותי יפה מאוד, ויש לי בשבילו כבר שם חיבה: מקסים לוי. המושב נוח, התחת לא מתלונן ולכלי יש זינוק מצוין. יש לו גיר אוטומטי ("קוראים לזה וריאטור", מתקן אותי ארז), צריך רק לתת גז ולהשתדל לא לעשות טעויות.

אני מזכיר לעצמי להיכנס לאט לסיבובים, לחפש כתמי שמן, לא לעבור את המהירות המותרת ולהיזהר מנהגים משוגעים. יש הרבה כאלה. אני נותן הרבה עבודה עם המראות. הרכב הדו־גלגלי דורש ריכוז וכישורים הרבה יותר משוכללים מנהיגה במכונית, וצריך להיות ערניים, כי פה אין הזדמנות שנייה.

אנחנו עוצרים לתדלוק בכביש 6, פלוס קפה וסנדוויץ' טונה. אני קובע כלל: בכל פעם שהאופנוע מקבל מזון, גם אני מקבל. הבעיה היא שאני ממשיך לאכול גם כשהקטנוע נח, והוא עוד עבד כמו חמור לסחוב את המאה קילו שלי.

תחנה ראשונה: באר שבע

ראש העיר באר שבע ואנחנו

יש לי סימפטיה לבאר שבע. נולדתי כאן וגרתי כאן עד גיל 8. הוריי היו מוותיקי העיר, ואני זוכר עיר קטנה עם קהילה חלוצית חמה ומחבקת. היו הרבה רופאים מארגנטינה שלא ויתרו על אסאדו, שכן וטרינר שטיפל בגמלים ובסוסים בקליניקה שלו, הרבה חול בעיניים והמון מדבר מסביב. אמא שלי אומרת שעד היום, כשהיא מנערת את השטיח, עדיין נופל ממנו חול מתקופת באר שבע.

מצפון לבירת הנגב יש שלט: "יער השגרירים". חיפשנו את היער, ובמקומו מצאנו חורשה קטנה על גבעה מאובקת. השגרירים כנראה לא עמדו בחום וברחו לתל אביב. הכניסה לעיר ירוקה הרבה יותר ממה שזכרתי, וזה בהחלט שינוי מרענן. השכונה שבה גדלתי, שסימנה את הקצה הצפוני של העיר, נמצאת ממש באמצע העיר. קשה למצוא אותה.

היה אז חם, וכדי להתקרר, כנראה, רואים בסרטים שאבי צילם ב"סופר 8" שעות ארוכות של בני המשפחה כשהם קופצים לבריכה של מלון "נאות מדבר" המיתולוגי, שהיתה כנראה האטרקציה היחידה באזור. את ראש העיר רוביק דנילוביץ' אנחנו פוגשים בסלון הפתוח של העירייה, מתחם חדש ויפהפה שמשלב מים זורמים, גינה פורחת ומקום לשבת ולדבר. דנילוביץ' (43) הוסיף לעיר המון מזרקות, עצים ודשא, אולי כדי לצנן טיפה את תדמיתה החומה והחמה.

"העתיד של המדינה נמצא פה", הוא טוען בלהט שמשתלב יפה עם הטמפרטורה בחוץ. "60 אחוז משטח המדינה נמצא פה. בשטח שלה, באר שבע גדולה פי שניים מתל אביב, והורדת המע"מ לדירה ראשונה תשפיע כאן לטובה". היעד מספר 1 שלו הוא לגרום לאלפי הצעירים שנולדו בעיר ולסטודנטים שלומדים פה להשתקע בעיר.

"יש פה כמה מעגלים של הזדמנויות. האחד הוא הצעירות והצעירים שנולדו, גדלו והתחנכו פה. השני הוא הסטודנטים שבאים ונלחמים כדי ללמוד באוניברסיטה הנהדרת שלנו. הם באים לכאן לשלוש־ארבע שנים או שבע שנים, ואנחנו רוצים להשאיר אותם כאן, שלא יברחו למרכזי הפיתוח ברמת החייל, בחיפה ובהרצליה.

"לא חיכינו שיבוא יזם ויקים פארק הייטק, הקמנו לבד. חברנו לאוניברסיטה, למרכז הרפואי סורוקה ולצבא, שמביא את יחידות העילית שלו לקריית המודיעין, שתוקם חמש דקות מבאר שבע, ולקריית התקשוב, שתשב בפארק ההייטק. אנחנו מקימים את הסיליקון ואדי. חברות ענק בינלאומיות בתחום כבר נמצאות בפארק שלנו, ואתה רואה שאנשים מתחילים להישאר בעיר".

אני מהרהר איך "שובר שורות" הפכה את אלבקרקי, ניו מקסיקו, לאתר עלייה לרגל. אולי צריך סידרה כזו גם על באר שבע, אבל לא בטוח שזה צריך להיות על ייצור קריסטל מת'. קודם שהפועל באר שבע תביא אליפות. בקרוב יביאו לפה מאנגליה קטר וקרונות, לטובת מיזם חדש שנקרא "מתחם הקטר 70414", מהשיר של אריק לביא. צעד שנראה כמו קונטרה למתחם התחנה הפופולרי בתל אביב. רק הים חסר, וזה יהיה מושלם.

אני מזכיר לדנילוביץ' שמבאר שבע יצאו לא מעט אמנים ושחקנים, כדי להשחיל את עצמי לדאווין. "מה דעתך לקרוא כמה רחובות על שמות של זמרים ושחקנים?" אני שואל. "עשו את זה בכל מיני מקומות בארץ. בנווה מונוסון כבר יש כיכר נורית הירש ורחוב יהורם גאון. בוא נלך על שלושה רחובות קטנים שיתנקזו לכיכר: סמטת יהודית רביץ, שדרות צביקה הדר, ורחוב ללא מוצא על שם יאיר ניצני".

הוא מבטיח לשקול בחיוב, אבל אני מנחש שלא ייצא מזה כלום. בינינו, מה אני צריך שעוד עשרים שנה יגידו שפקוק בניצני? שהביוב בניצני סתום?

תחנה שנייה: עיר הבה"דים

מוכר לסא״ל אלפסי את השטח לעיר הבהד״ים

רבע שעה דרומה מבאר שבע, כמעט באמצע שומקום, מופיעה מולנו עיר חדשה. במשרדו הממוזג ממתין לנו סא"ל שלום אלפסי, ראש מינהלת עיר הבה"דים, והוא נלהב לספר לנו על הפרויקט.

הרעיון הגיוני מאוד: במקום עשרות בסיסי הדרכה המפוזרים ברחבי הארץ, ירוכזו כולם בבסיס אחד. זו תהיה אוניברסיטה גדולה, שבה 1,200 קורסים שיאכלסו עשרת אלפים חיילים ומפקדים בכל יום. נו מור בית ספר לרפואה, שלום לך בית ספר לחימוש, וגם לכם, בית הספר לשלישות, קשר ומשטרה צבאית. החניכים יגיעו לכאן, יקבלו את כל השירותים הנחוצים וייהנו מאוכל של חברת קייטרינג ומשירותי כביסה וניקיון. בתמורה, הם יצטרכו להשקיע בלימודים.

כדי לא להעמיס על החיילים, וכדי שלא יהיו להם תירוצים להיעדר מהשיעורים ולבלות במרפאה, הם ישוחררו מכל עבודות הרס"ר המסורתיות, כמו גירוף עלים, שטיפת סירים וצביעת אבנים בשני הצדדים (כפי שהסביר לי פעם רס"ר אחד – "כדי שאם מישהו יבעט באבן אל מחוץ לשורה והיא תתהפך, שתהיה לבנה גם מלמטה"). את כל אלה יספקו חברות חיצוניות. מדובר במכה שלא בטוח שרס"רי המשמעת ישרדו. אני מקווה שלפחות את השפם ישאירו להם.

אלפסי אומר שהתכנון הזה יחסוך לצה"ל המון כסף ומשאבים, וזה יעשה גם שירות מצוין לנגב, כי מאות אנשי קבע יעתיקו לכאן את מגוריהם. אחר כך הוא דוחק בנו לצאת מהמשרד הממוזג ולהתרשם במו עינינו מעבודות הבנייה. באתר עובדים מאות פועלים, וכולם נראים עסוקים מאוד.

קצת חבל שלא תהיה למקום הזה תחנת רכבת, שתוביל לכאן את אלפי החיילים מדי יום ראשון, אבל בשאר הדברים טיפלו יפה מאוד. מגורים מודרניים, מטבח שיודע להאכיל אלפי סועדים מדי יום, כיתות לימוד מודרניות, אודיטוריום ענק, מתקני ספורט, מגרש כדורגל בגודל מלא, חורשת פיקניקים למבקרים, מנגלים מפלדת אל־חלד ואפילו ואדי שעובר באמצע הבסיס. הכל במחשבה ירוקה ועתידנית, וכדי לעשות חיים קלים לחיילים. זה ממש עושה לי חשק להתגייס מחדש, והפעם להיות חייל הרבה יותר טוב. דני וארז לא משתפים פעולה. מכיר את הטיפוסים האלה, תן להם רק לעלות על האופנועים ולתת בגז.

תחנה שלישית: שדה בוקר

שעת צהריים חמה, השמש במרכז השמיים, האספלט בוער ולצריף בן־גוריון מתקרבים שלושה אופנוענים. לשמנמן מביניהם מתחיל לכאוב הגב. מי הוא האיש? בין המנחשים נכונה יוגרלו חפיסת אדוויל וצילום רנטגן.

דוד בן־גוריון, האיש שראה בחזונו את הנגב פורח, עזב הכל וירד לשדה בוקר מתוך אידיאולוגיה צרופה. וגם בגלל שאז עדיין לא בנו את מגדלי אקירוב. מספרים שאהוד ברק מגיע לפה פעמיים בחודש, מביט בצריף ומכריז: "אתם רואים? פה אני לא רוצה לגור!" נכנס לאוטו וחוזר לתל אביב.

הצניעות היא באמת בלתי נתפסת, בייחוד אם משווים אותה לדור המנהיגים הנוכחי, ובחום הזה, הדבר היחיד שיכול לקרר אותך זה עמידה על הראש מדי פעם. קשה להאמין שמהצריף הזה יכלו לצאת פרשיות שוחד וקומבינות נדל"ניות. אני מעריך שמקסימום השחיתות של הבן־גוריונים היה ונטילטור על עמוד. כמו שדוד היה אומר לפולה: "כל הזמן לפנק, לפנק, לפנק".

מתחם הצריף עבר שיפוץ רציני, שהקפיץ אותו בכמה דרגות. זה עדיין לא גרייסלנד, אבל מתקרב. בצריף לא נגעו. די חדש במתחם – בית קפה חדש ומעודכן, "קפה פולה". פה אנחנו פוגשים את צבי, יליד סן פרנסיסקו שחלם והקים את יקב הבוטיק "שדה בוקר". הוא מייצר יין איכותי, שזכה בלא מעט פרסים, מגפנים שגדלות במדבר. כנראה זה יין יבש. צבי מציע לנו טעימה, אבל אני יודע כמה קילומטרים עוד מחכים לי עד אילת.

חוצים בקלילות את מצפה רמון, ורגע לפני הירידה למכתש מביטים על הנוף המאמםםם. המכתש יפהפה. לא יודע מי עיצב אותו, אבל הוא עשה עבודה טובה.

מתחילים לרדת. דני וארז מרימים את האף ומנסים להריח מכמונות מהירות. רגע אחרי הם כבר נותנים גז ונעלמים באופק, משאירים אותי לבד. אין מזגן, אין רדיו, אין טלפון נייד. רק אני והקטנוע שלי. אה, ושני הצלמים בג'יפ. השכמות שלי צועקות "הצילו" והכתפיים עונות להן "תשתקו, אנחנו היינו קודם".

בשבילי, דו־גלגלי זה נחמד לשעה. אחרי חמש שעות נסיעה, קצת פחות. הריכוז הבלתי פוסק, הפחד מהבלתי נודע, השרירים המתוחים, החום, הרוח והקפיצות מייצרים לי כיווץ תחת אחד גדול. אני מזיע מתחת למעיל ובתוך הקסדה ומתפלל שאף אחד לא מריח אותי בדרך.

סמיטריילר ארוך תקוע לפניי. הוא מסתכל עלי בראי. מבחינתו אני ברחש. אגב, גם הברחשים ירדו לנגב. אט אט הם מכסים לי את המשקף של הקסדה, ואם לא אמצא דרך להביא אותם לקבורה, לא בטוח שאראה את הפנייה לכביש הערבה.

אבל יש גם צד חיובי, שנראה לי שארז ודני, שהשד יודע איפה הם, כבר מזמן גילו. אתה ניצב לבד מול הוד המדבר, וזה דבר די נדיר ביום־יום המשוגע של כולנו. יש לך הרבה זמן למחשבות (האם כיביתי את הדוד?), זמן להתמזג עם העוצמה של הכלי (אולי ניתן פול גז ונראה מה המהירות הסופית שלו?) וזמן להתגעגע הביתה (מעניין מה אשתי קונה עכשיו). בסופו של דבר, זו באמת חוויה יוצאת דופן, ומבחינתי גם חד־פעמית.

כבר ערב. אני עייף טיכו ושוקע בפנטזיות על מיטה, מקלחת ומסאז' (לא משנה באיזה סדר). אבל לפני אילת מחכה לנו עוד תחנה אחת.

תחנה רביעית: פארק תמנע

עם הצלם מאיר פרטוש. עמודי שלמה

25 ק"מ מצפון לאילת משתרע פארק תמנע, על שטח של 60 אלף דונם, ובו אתרי נוף ועתיקות מיוחדים. זה המקום הראשון בעולם שבו כרו נחושת, וברחבי הפארק אפשר למצוא אלפי פירים של כריית נחושת ושרידים של תנורי התכה מתקופת האימפריה המצרית הקדומה.

בכניסה מחכה לנו חגית, והיא מזרזת אותנו להגיע לעמודי שלמה עוד לפני השקיעה. אחרי שבע שעות בשמש ההומור שלנו בצלילה חופשית, ואנחנו שואלים את חגית איך עוד לא יצרו שת"פ עם שלמה sixt. היא צוחקת בנימוס, אבל לא נזקוף את זה לחובתה.

חגית פורשת בפנינו את כל הפעילויות שממתינות בפארק לטיילנים, למשפחות ולרוכבי אופניים, כולל אופציית הלינה ב"וילה קמפ" שעל שפת האגם המלאכותי, שנתרם על ידי מישהו מחו"ל. הוא גם זה שדואג לשלם את חשבון המים. חגית מספרת שרק בפסח ביקרו פה 4,000 איש.

החושך יורד לנו על הראש, וזה הזמן להתפעל מתאורת הלילה עוצרת הנשימה שמאירה באור נגוהות את עמודי שלמה ומזכירה לי שלגבר־גבר הזה היו אלף נשים. עם כאלה עמודים, לא פלא שהן נפלו לרגליו.

תחנה חמישית: אילת

מגיעים לאילת ב־21:30 בערב ומתמקמים במלון. פרטוש נשבע שאם הוא לא שותה בירה תוך חצי שעה, הוא הורג מישהו (את המשפט האחרון יש לקרוא בסגנון מוטי קירשנבאום). מקורות פנים־אילתיים ממליצים לנו על מועדון שנקרא "פארק אבניו".

המקום שוקק חיים ומרכז אליו את מיטב אושיות הלילה של העיר – יחצ"נים, צלמים, יפים ויפות. הרבה יפות. אחת מהן קורצת לי. אני ניגש אליה בחיוך מלא זימה, רק כדי לשמוע שהחצי לימון בקורונה שלי נתן לה שפריץ לעין.

כנראה שבאילת אני עדיין אטרקציה, כי כל מיני בחורות מבקשות להצטלם איתי לעיתון המקומי. השתן מתחיל לעלות לי לראש, עד שאחת מהן לוחשת לי באוזן, בתוך הרעש, "ההורים שלי מתים עליך". בטח סבתא שלה היתה איתי בצבא.

אחרי כמה בירות האסיפה מתפזרת, ואנחנו זוחלים לחדרים במלון. כבר אחת וחצי בלילה אחרי יום לא קל, וצריך לקום ב־9, אחרת נפספס את ארוחת הבוקר. פתגם ידוע אומר, "אתה יכול לקחת לישראלי הכל, רק אל תיגע לו בבופה". מי שהמציא אותו היה איש חכם מאוד.

אני מתרסק על המיטה, חרד ליום המחר, שבו אנחנו אמורים לעשות את כל הדרך חזרה. אני מביט בנצנצים על התקרה ושואל מאין יבוא עזרי. אולי אמכור את האופנוע ואחזור בטיסה?

היום השני

כרגיל, ארוחת הבוקר לא מאכזבת. עם ישראל, שיחיה, מעמיס על הצלחות ערימות של פחמימות, ביצים, דגים ויוגורטים, כי יש וכי אפשר. האנשים טוחנים, בלי עין הרע.

אני רעב מת אבל משתדל לא להגזים, כדי שהקטנוע לא יסרב לי בעליות של סדום. שרירים חדשים באזור הגב, שלא ידעתי על קיומם, פותחים בעיצומים, ואני בקושי מסוגל להתיישר.

פרטוש לוחץ לעשות צילום פרידה מאילת, ועד שהוא לא יקבל את זה הוא לא יירגע. אנחנו הולכים לבקר את הגבול עם ירדן ולהביא אותה בצילום ניצחון. ברגע מהורהר אני צופה על עקבה ואומר לעצמי שלמרות החששות, השלום הזה דווקא מחזיק יפה. נחמד שאף אחד מהעמים לא מבלבל לשני את המוח.

ואז קפץ עלי כריש כזה גודל !

לא ברור לי באיזה ספר חוקים נכתב שלא חוזרים מאילת בלי לעצור ביטבתה, אבל חוק זה חוק. אני מסתכל בחשדנות לראות מאיפה יצוץ לי מיכאל הנגבי עם בקבוק שוקו. דני, שלא היה פה מזמן, משתאה כיצד הפכה המחלבה הנוסטלגית למיני קניון שמוכר ממתקים וצעצועים. אני מסביר לו שהרומנטיקה נגמרה, ובישראל 2014, אם יש לך חלון הזדמנויות לעשות כמה ג'ובות, אתה לא סוגר אותו.

השעה 12:30 בצהריים, ובחוץ עומדת, נוטפת, קבוצה של רוכבי אופניים שהגיל הממוצע שלהם קרוב ל־60. "הכל בראש", הם קוראים לעצמם. ב־6 בבוקר יצאו ממצפה רמון ותיכננו לרכוב עד אילת, אבל החום הכבד ורוחות הצד החזקות שברו אותם. ואני עוד מתלונן שקשה לי??? אני רק צריך לתת גז בקטנוע, בזמן שאלה מפדלים בחום של 40 מעלות. אני מתבייש ועומד בפינה.

כביש הערבה ריק מתנועה ואנחנו נותנים בגז. דני וארז פותחים מבערים אחוריים ועוברים למימד זמן אחר. לעזאזל. המניאקים האלה הם לא כמוני, הם פשוט נהנים מכל רגע. בכניסה לדימונה שני מלאכי הגיהינום מחכים לי כשחיוך רחב מרוח על פרצופם. ארז מתנצל על המהירות, ואומר שאין ברירה. ביומיים שהוא לא היה בבית אשתו התחזקה מאוד, ועכשיו היא מתעקשת שהוא יגיע הביתה לפני כניסת השבת.

אנחנו לוקחים נשימה ועושים את דימונה־באר־שבע־וכביש 6 בטייק אחד. ב־17:00 אנחנו כבר שותים קפה במרכז הארץ, בתחושת ניצחון. ההתלבטות עכשיו היא אם למרוח פה עוד שעתיים ולהינצל מהמטלות של שישי אחר הצהריים (הכנת ארוחת ערב, ניקיונות, הסעות לימי הולדת וכיוצא באלה) או למהר הביתה ולעזור לאישה. בסוף המצפון מנצח, ואנחנו נוסעים הביתה. אבל לאט.

רגע לפני שאני נרדם מול "יומן שישי", אני מהרהר במסע הקטן שלנו, שהיה קצר אך אינטנסיבי. הוא המחיש לי שזה נכון מה שאומרים – הדרך חשובה יותר מהמטרה. עם כל הקיטורים, באמת נהניתי.

בשבת אני נח ואוסף חזרה את הכוחות שעזבו אותי. מעדכן את ההורים והחברים שכל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם, יוצא החוצה ושולח מבט מאוהב במקסים לוי שלי, שהחזיר אותי בריא ושלם. בערב אני שואל את קבוצת הווטסאפ שלנו "למי כואב הגב?" ארז עונה שלא כואב לו כלום, רק הלב, על זה שצריך להחזיר מחר את האופנוע. √

בלי שיר אי אפשר : שיר האופנועים האולטימטיבי : Born to be wild-

Steppenwolf

qr code לינק לסרט וידאו