למי שלא עוקב אחרי מודעות האבל ב MTV הנה עדכון לא משמח: החודש הלכו לעולמם אגדות הדיסקו הבינלאומיות דונה סאמר ורובין גיב. לצערם הם פספסו באיזה 40 שנה את הכניסה למועדון ה 27 היוקרתי, אותו מועדון שמאכלס בצפיפות כוכבי רוק שמתו בגיל זה כמו ג'ים מוריסון, קורט קוביין איימי ויינהאוס וג'ימי הנדריקס, אבל במקום שהם נמצאים כעת לא נראה שזה מטריד אותם.
דונה סאמר ורובין גיב מתו בגיל 60 ומשהו ואפילו לא ממנת יתר כמו שמקובל בתעשייה או מקוקטיל אופנתי של סמים ואלכוהול. סתם מסרטן. אבל ככה זה כנראה כשאתה בדיסקו ולא ברוקנ'רול. מתברר שדיסקו לא הולך טוב עם הרס עצמי והריקודים שומרים אותך בריא וצעיר.
מה לי ולצמד הז"לים האלה? אתם בטח שואלים את עצמכם. ובכן, גילוי נאות, מעולם לא פגשתי את השניים ואני בספק אם הם פגשו האחד את השני, אבל בתקופה מסוימת, באזור שנות השבעים- המאוחרות, כשעוד היו לי תלתלים ומכנסיים מתרחבים, הם שיחקו תפקיד משמעותי בחיי. אגב התלתלים כבר אינם על ראשי, אבל המכנסיים שמורות בארון ומחכות לזמן המתאים לעשות קאמבק. אז ראו הוזהרתם..
הדיסקו הפציע בחיי בגיל העשרה. בארץ התקיימו אז תחרויות ריקודי דיסקו ואפילו החתיך ההורס דאז שלמה בניזרי זכה במקום הראשון בתחרות כזו .(לעזאזל, כמה מידע מיותר אני מאפסן בראש…) בימים ההם האלוהים שלו היה ג'ון טרבולטה ותפילת ערבית כללה מבחינתו את להיטי להקת אבבא.
הצעירים של האייטיז היו מגיעים למועדון לבושים במכנסים לבנות וצמודות מאוד שהפעילו לחץ פיזי מתון על אברי הרבייה ומנעו מהם להשתתף בחגיגה. כשאני חושב על זה, מדהים שהדור הזה בכלל הצליח להתרבות.
בניגוד לשלמה שעל פי שמועות חרך בזמנו את רחבות הריקודים, כשאני רקדתי דיסקו האנשים מסביב חשבו שחטפתי התקף אפילפסיה. אז בלית ברירה הפכתי למה שקוראים באנגלית DJ ובעברית די.ג'יי. אני וחבריי יזהר אשדות ודני בסן התחלנו לעבוד כתקליטנים ומדי שישי יצאנו למועדונים במטרה להרקיד את הנוער הישראלי. הצעירים של האייטיז היו מגיעים למועדון לבושים במכנסים לבנות וצמודות מאוד שהפעילו לחץ פיזי מתון על אברי הרבייה ומנעו מהם להשתתף בחגיגה. כשאני חושב על זה, מדהים שהדור הזה בכלל הצליח להתרבות.
אותו מועדון היה בדרך כלל אולם ספורט של בית ספר או בית תרבות של מועצת הפועלים. על התקרה לא תלו כדור נוצץ, בשירותים חילקו אקמול ולא אקסטזי, ורחבת הריקודים לא הייתה ריצפת קוביות מוארת כמו שראינו ב'שגעון המוסיקה'. היו שני פטיפונים, מערכת הגברה צנועה ,ערמת תקליטונים ודי. ג'יי אלמוני ומחוצ'קן שהיה אחראי לשמחה. הבליינים היו דופקים את הראש עם מיץ פטל והאמיצים היו מחזקים אותו בסודה. המשימה שלנו הייתה לגרום להם לרקוד ולהזיע ללא הפסקה. וזה לא היה פשוט. די היה בשיר לא נכון אחד כדי לגרום לחבר'ה לנטוש את הרחבה באכזבה ולהשאיר אותי בעמדת התקליטן כמו רועה שמחלל לעדר בלי כבשים. ברגעי שפל האלה ידעתי שאני יכול לסמוך על נשק יום הדין, על כמה להיטי פגז שיחזירו במהירות את המורדים למפלגה, סליחה, לרחבה, והם תמיד היו של דונה סאמר והבי.ג'יז.
הלהיט love to love you baby של דונה סאמר היה כמו לאכול תפוח בגן עדן. כששמעתי אותו בפעם הראשונה הרגשתי כמי שצופה בסרט פורנו רק בלי תמונה. השיר היה מתובל בגניחות ואנחות שלא הותירו מקום לספק ועל עטיפת התקליט המאדאם הצטלמה בכתונת לילה דקיקה. מה אני אגיד לכם חברים, היה קשה להישאר אדיש לתצוגת תכלית כזו, במיוחד כשאתה דחוס במכנסיים לבנים וצמודים.
את הבי.ג'יז הכרתי עוד קודם . למי שלא מכיר נספר שמדובר בשלישית אחים אוסטרלים, בני משפחת גיב, ששירתם התאפיינה בהרמוניות וואקליות מדהימות וקולות דקים וגבוהים, שהושגו כנראה, שוב, בזכות אותן מכנסיים לוחצות. אתם בטח זוכרים את Jive talking ו-Tragedy אבל השיא שלהם היה בסרט הדיסקו האולטימטיבי שיגעון המוסיקה.
כששיגעון המוסיקה יצא לקולנוע היינו בהמתנה מורטת עצבים. שמענו על הטירוף בחו"ל אבל בגלל שלא הייתה כאן טלוויזיה ממשית ולא אינטרנט, לא ידענו למה לחכות. הסרט עצמו לא הלהיב במיוחד וגם את המילים של השירים לא ממש הבנו, אבל זה לא היה קריטי. הקצב , העיבוד, והגרוב עשו את העבודה וכמעט כל שירי האלבום הפכו לכלי עבודה משמעותיים בארגז התחמושת שלנו כתקליטנים.
לימים הפכנו מקצועיים יותר וקיבלנו עבודה גם במועדונים אמיתיים ולא כאלה עם מזרני ג'ודו על הרצפה. במהרה למדנו להכיר את כל סוגי הרקדנים והרקדניות. הבחור הקשוח שנשען על הקיר עם סיגריה בפה, זו שרוקדת כאילו איבדה שליטה על האיברים, הביישנית שרוקדת עם עצמה, הזורמת שרוקדת עם כולם, "הרקדן המנגן" שמפזז תוך כדי שהוא מנגן על גיטרה דמיונית.. והברנש חסר הקצב שמתנועע כמו אחד שהותקף בגז עצבים.
אני הכי אהבתי את משבשי השמות. אותם טיפוסים שהיו ניגשים אלינו לבקש שיר ומשבשים את שמו באופן כזה שהיה צורך במומחה לשפות זרות או לשפת החיות כדי להבין למה התכוונו. לרוב הפנייה אלינו הייתה מתבצעת בתנועות ידיים אגרסיביות שסימנו שהגיע הזמן להחליף שיר . המהדרין היו צורחים את בקשתם לתוך האוזן שלך. " יש לך צ'יזגדי ?". רוצה לומר "בבקשה השמע לנו את "she 's got it " (מתוך השיר 'ונוס'). בקשה פופולארית אחרת הייתה: "יש לך סטיי אין אילת ?" כשהכוונה היא לשיר " staying alive" של הבי ג'יז. לפעמים עד שהיינו מנחשים באיזה שיר מדובר הייתה מתחלפת ממשלה או פורצת מלחמה. ככה למשל התרחש המהפך של 77'.
אפשר להתווכח האם רמת המוסיקה עלתה או ירדה מאז, מה שבטוח זה שרמת האנגלית של הישראלים עלתה. היום נדיר שיבקשו ממני את "אינדונזי" (in the navy) של להקת 'אנשי הכפר', וזה מראה שלפחות בתחום הזה התקדמנו.
כשירות לקוראי המסורים וכמחווה לבי.ג'יז ודונה סאמר זצ"ל, ארזתי לכם באופן חד פעמי פלייליסט מלהיטי התקופה, כפי שאני זוכר אותם. איכות השירים באחריות הזמרים, והעורך אינו תקליטן כבר הרבה שנים. אז הנה הפלגה קצרה לשנים ההם. פנו את הרהיטים מהסלון התקינו אפליקציית אורגן אורות בנייד ותתחילו לרקוד כי שוב הדיסקו כאן!
הפלייליסט:
http://www.youtube.com/discosongs
והנה קליפ של דן הרטמן זצ"ל שגם הוא כבר לא איתנו לצערי. דיסקו במיטבו:
.
