אין ספק שהצפייה בטלוויזיה השתנתה. פה ושם עוד יש כמה איים של צפייה משפחתית כמו פעם, אבל זה קורה רק באירועים מיוחדים – משחקים חשובים, אירוויזיון או תוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול", "הישרדות" ו"הכוכב הבא". ילדינו כבר רואים טלוויזיה בצריכה עצמאית, הולכים לתוכניות שמעניינות אותם, ב־VOD או ברשת, ולא מחכים על הספה לשעה המדויקת בכל ערב שבה ישדרו סרט מצויר של שתי דקות על פופאי, כמו שאני עשיתי כילד.
יש למצב הנוכחי יתרונות, כמובן. בתנו בת ה־13 כבר יודעת על רפואה לא פחות מסטודנטית שנה א׳ בתחום, רק בזכות 500 פרקים של "האנטומיה של גריי" ומאות מקרים של אנשים שהובהלו למיון עם סכין בלב או עם גרזן תקוע בגב. אני מאמין שזה יכול לעזור לה להפוך בעתיד לרופאה אמיתית, כזו שאחרי הניתוחים המסובכים עוד יישארו לה אנרגיות לנהל רומן עם דוקטור חתיך. אני פחות משוכנע בנוגע לתרומה של סידרה אחרת שהיא רואה באדיקות, "הקרדשיאנז", אלא אם כן היא תהיה מעוניינת לעשות דוקטורט בגירושים ובבוטוקס.
גם אנחנו, המבוגרים, עברנו ל־VOD והפכנו לצופים סדרתיים בסדרות. רעייתי, שהחלה לצפות בסידרה "בנות", עידכנה בכך את אחת מבנותינו, שענתה לה ברחמים מהולים בביטול – ״אמא, את הכי אוקטובר 94'. זה לא לגילך״.
אם אתה ב"הוט" ויש לך חברים ב"יס", אתה צפוי לגלות עד מהרה שאין לכם באמת נושאי שיחה משותפים, ועדיף שתיפרדו. הסיפורים הנלהבים שלו על ההתפתחויות ב"תאג"ד" או ב"השוטר הטוב" יעוררו בך פיהוק טוב, וכשאתה תנסה להגיד ש"זה ממש כמו בפרק ההוא של 'הבורר'", הוא יסתכל עליך במבט של מישהו שחוסל על ידי יגאל הנאצי (אם לא הבנתם את המשפט האחרון, כנראה יש לכם "יס").
ההתמכרות לסדרות יוצרת דילמות משפחתיות אדירות, שאין להמעיט בחשיבותן. ראשית, מה לראות לבד כי זה מעניין רק אותך, ומה לראות עם האישה? צפייה משותפת היא סוג של ירח דבש רומנטי, משהו שאתם עושים יחד והוא רק שלך ושלה. הבעיה מתחילה כשהטעם שלך והטעם שלה לגמרי הפוכים. אשתי, למשל, אוהבת סדרות עם עומק, תוכן ורומנטיקה, ואם אפשר, שיהיה ליוצרים איי.קיו גבוה. אני מעדיף בידור, אקשן דבילי וסדרות דוקומנטריות על כל מיני זמרים ולהקות, שכף רגלם כבר מזמן לא ראתה מקלחת.
ההעדפות שלנו לא משאירות הרבה מקום לשיתוף פעולה, ואנחנו נאלצים להיפגש במכנה המשותף הנמוך ביותר – סדרות טראש ששנינו אוהבים כמו ״לה לה לנד״ ו״הפוליאקובים״. זה מתגלה כבעיה כשאנחנו פוגשים אנשים יותר מתורבתים מאיתנו (או יותר שקרנים מאיתנו), כי המשפט "ראית איך אשתו של פולי אמרה ליעל שתחזור חזרה ל*** של האמא שלה?״ לא מתקבל יפה בבתים תרבותיים.
כמו הזוגיות עצמה, גם סידרה זוגית דורשת נאמנות קנאית. רק שלא תמיד הזמן הפנוי שלך מסתדר עם הלו"ז של בן/בת הזוג, ואם חלילה תנצל שעה פנויה ותיפול לצפיית סינגל בפרק, כמו כל מכור בלי עמוד שידרה, הרי מדובר בבגידה מלוכלכת. אתה כמובן יכול להעמיד פנים שלא בגדת ולצפות איתה בפרק שכבר ראית כאילו כלום, אבל אישה רגישה תבחין מייד שעולה ממך ריח של פרק משומש.
במקרה כזה צפויה בבית סצנה שלקוחה מעולם הטלנובלות הדרום־אמריקניות או נקמה בסגנון "משחקי הכס" ("אין בעיה, גם אני אתחיל לצפות לבד"). אבל מי אמר שרעייתך הנאמנה לא נפלה גם היא לסם, והיא לא מקרננת אותך עם פרק כשאתה בעבודה? כדי לברר את הסוגיה, תוכל להפתיע אותה בשאלות מכשילות, שיבדקו אם היא נמצאת לפניך בחומר.
גם כשאתם צופים יחד, קורה שאתה נרדם באמצע והיא נשארת לבד במערכה. האם במקרה כזה אתה צריך לצפות בפרק מההתחלה למחרת, תוך כדי הסתכנות בספוילר מצד האישה, שעלולה לפלוט משהו בטעות, או להסתפק בעדכון קצר ממנה ולדלג הלאה?
יש סוגים שונים של צפייה בסדרות. יש את חובבי הבינג׳ – צפייה רציפה בכל הפרקים, גם אם צריך להמתין שכולם יעלו. ויש את אלה שיראו מדי שבוע פרק נוסף ביום עלייתו. רעייתי, שהיא מנערות הבינג׳, נפרדת ממני ומתנתקת מהעולם אחת לכמה חודשים לטובת סידרה שרק היא אוהבת. אם היא מחליטה לעשות צפיית בינג' במיטה, אתה הופך למבנבנג' פסיבי ונחשף בניגוד לרצונך לחומרים טלוויזיוניים מזיקים ולחלקי פרקים. לרוב אתה מגיב במטר שאלות בור, כמו "אשתו יודעת?" או ״הוא יצא מהארון?״, שגורמות לאשתך לצאת מדעתה ולרטון ״אוף, אתה לא מבין כלום״.
מפיקי הסדרות הם מניאקים לא קטנים. הם צריכים למלא פרקים, ולכן מתחילים כל פרק בתקציר הפרק הקודם ומסיימים ב״בקרוב״ של הפרק הבא. אם אתה מהצופים ברצף, זה יכול לבזבז לך זמן יקר וצריך לפתח מיומנויות של הרצה קדימה בשלט גם כשהחדר חשוך בעזרת מישוש השלט. אני ממליץ לחברות להוסיף כפתור ברייל בשם "דלג" או ״תגיע לעסק״, שיחסוך לנו את כל זה. בלי ״בקרובים״ ובלי תקצירי הפרק הקודם.
בעידן הסדרות, מי שהופכים לאנשים הכי לא רצויים בסביבה הם החברים שחוטאים בפליטת ספוילרים. אלה צפויים לנידוי חברתי, ואם אתה רואה שאחד כזה מתקרב – כסה את האוזניים, צעק ״לא שומע, לא שומע״ ו"מלח מים, מלח מים", והימלט מהמקום.
הספוילריזם יכול להיות נשק אכזרי בזמן ריב קולני בין בני זוג. אם בעלך מלכלך על אמא שלך באופן נבזי, את יכולה כנקמה לזרוק לו בנונשלנט ״אם זה הסגנון, אז רק שתדע שדרור מ'מחוברים' עוזב בפרק הבא את אשתו ועובר לגור עם גבר״. עכשיו לך תדע אם זה אמיתי או שהיא רק רוצה לעצבן אותך.
צופים סדרתיים גם הופכים למיסיונרים של ההתמכרות שלהם וינסו להפיל גם אותך בפח. בדיוק כמו ההורים, שיספרו לחבריהם הרווקים איזה דבר נפלא זה ילדים. אם התגובות יהיו חשדניות, הם יבטיחו שבהתחלה זה קצת קשה, אבל מפרק 6 זה ממש מתחיל להתרומם. או שעונה ראשונה זה זבל, אבל תשרוד עד השלישית ואתה כבר מכור.
ההתלבטות הגדולה היא אם להיכנס לסידרה שכבר רצה שש עונות. הדבר דומה לעמידה מול בופה בארוחת בוקר במלון באילת. ההיצע עשיר, ואפשר לזלול חופשי בלי לשלם, מה שמבטיח שתעמיס על הצלחת הרבה בורקס, ג׳חנון וחביתות גם מעבר למה שנחוץ, ולא תפסיק לאכול עד שתסיים עם צרבת או כאב בטן. כמו בעישון, גם בצפייה בסדרות אתה לכאורה קובע בעצמך את הכמויות שתצרוך, אבל מפתים אותך "לנסות פרק אחד, מה כבר יכול להיות?" – ואחרי חודשיים אתה כבר מכור וצורך ארבעה פרקים ליום.
עכשיו תסלחו לי, אני נכנס לסידרה חדשה. נתראה בעוד חצי שנה. √
