דברים שרואים מכאן.

זה קרה בסוף השבוע. בצירוף מקרים נדיר של רגיעה בדרום, קרן השתלמות שיצאה לחופשי, קופון אטרקטיבי ויום נישואין שנופל באוגוסט אבל בגלל הסיפור עם איראן מי יודע אם נזכה לחגוג אותו – החלטנו לחיות את הרגע ולטוס לשלושה ימים במילאנו.

האיטלקים הם עם ממזרי. למען הגילוי הנאות אגלה שאני חצי איטלקי מצד אבי. החצי השני,שבגללו אני יושב לבד בחושך, הוא מפולין, אבל את הפרק הזה בחיי נשמור לתקופת החגים. יש לאיטלקים מדינה של נופים עוצרי נשימה, קפה מצוין ואת האוכל הטוב בעולם, אדריכלות ואמנות מהמעלה הראשונה, הם אוהבי תרבות ומוסיקה ושופעים סטייל בכמויות. רק חישבו על מותגים כמו קפה לוואצה, פרארי, שמלה של פראדה ושיר מסאן רמו – ותבינו שבאמת לא חסר להם כלום. מה שמפתיע הוא שלכל זה הם הגיעו כמעט בלי להתאמץ. הרי הספר הדק בעולם הוא "גיבורי מלחמה איטלקים", ברלוסקוני היה ראש ממשלה שרק איציק הליצן יכול להשתוות לו, הפוליטיקה מושחתת והמדינה לפני פשיטת רגל. ובכל זאת, כשאתה יושב שם בבית קפה על אספרסו וטירמיסו, יש לך תחושה רומנטית שהם יתגברו על זה.

את נחת זרועה של הרומנטיקה חשתי כבר בביקורת הדרכונים, כשהשוטר הממזר שם עין על אשתי. ממני הוא ביקש לא לעבור את הקו, ואיתה הוא דיבר באנגלית עילגת כאילו למדו יחד בעירוני ט'. כשהוא כבר סוף סוף החתים לה את הדרכון הוא שאל אותה אם היא יודעת מילה כלשהי באיטלקית. "בוודאי", ענתה לו, "אפילו שלוש: פראדה, דולצ'ה וגאבנה". זה הרגע שהבנתי שאני בצרות.

היום הראשון הוקדש לקניות. בארץ לא תמצאו אותי קונה בגדים. אין לי זמן ואין לי חשק. בחו"ל, לעומת זאת, יש לי עוד פחות. כמו כל הגברים בני דורי גוררים אותי לחנויות הענק בטענה ש"כבר אין לך מה ללבוש", ותוך דקות אני חוטף את "סחרחורת המולים", המכונה גם "שלבקת קניונים". מדובר בחולשה פיזית קשה המלווה בחוסר יכולת להחליט וחרדה מתשלום במטבע זר. אשתי, לעומת זאת, מתמלאת  במרץ בלתי נדלה ואנרגיות מבהילות. ההספק שלה מזכיר את שמעון פרס בסיור בעמק הסיליקון, ובעיניה יש ניצוץ שמתחרה רק בזה שניצת בעיניו של אהוד ברק בשנייה שבה מכר את דירתו באקירוב ב-26.5 מיליון שקלים.

"אתה נראה כמו פח זבל, כל הבגדים שלך בבית צריכים ללכת לפח" הם רק חלק מהעלבונות שגבר סופג כשהוא מנסה לברוח מהחנויות האלה. כואב להתבונן בגברים האיטלקים המצודדים והמחויטים ולא להיזכר בבושה בטריינינג פיג'מה הישן שלך, אבל מחיר השדרוג כואב עוד יותר. זה גם הרגע שבו החשדנות מתגנבת. היא הרי רוצה בעצם לקנות לעצמה בגדים ובשמים יקרים ולרושש אותי סופית, וכדי לבלבל היא מסממת אותי עם כמה זוגות תחתונים. יידע כל גבר: אל תתנו לנדיבות לבלבל אתכם. כשהאשה תגמור איתך היא תתמלא רגשות אשם ותרצה לקנות משהו לילדים, ובדרך הביתה – גם אם רכשת עוד מזוודה כדי להוביל את הסחורות המיובאות – היא תמיד תגיד לך: "בסוף לעצמי לא קניתי כלום!"

על המרפסת במלון ניסיתי להתרחק מהמחשבות על הארנק המדולדל ובהיתי דומם בנוף. איטליה ארץ יפה, וכשאתה מטייל בה אתה לא יכול שלא לתהות מה היה גורלנו אם למשה רבנו היה GPS. אם הוא היה מזין "מצרים – הארץ המובטחת" ולוחץ "חשב מסלול", אולי במקום 40 שנה זה היה לוקח 80, אבל היינו היום במקום אחר. כמו כל יהודי, כשאני מגיע למקום יפה ואקזוטי, ובעיקר כזה ששורר בו שלום, אני  מייד שואל את עצמי האם הייתי יכול לגור כאן, ואם כן, ממה הייתי מתפרנס? אני לוגם כוס של קיאנטי ומהרהר בתשובה. התשובה האינסטינקטיבית היא כן. הייתי יכול לשוטט בכפרים וללמד את האיטלקים עברית. מצד שני, למה שהם ירצו ללמוד? האימפריה הרומית קרסה, יוליוס קיסר מת, ולא נראה לי שהרומאים יחזרו בקרוב לארץ. אני שותה עוד כוס, שמביאה לי רעיון אחר: האיטלקים הם קתולים. אולי  אמכור פה קופסאות עם אדמה מארץ הקודש? כן, נלך על הקטע הדתי, בקבוקים עם מים מהכנרת! לא לא, יש יותר טוב: יוסי אלפי ואני נארגן בפירנצה פסטיבל מספרי סיפורים עם אנשים שהכירו את ישו! זה הרגע שאני מבין ששתיתי יותר מדי והבקבוק הריק מאשר לי שזה נכון.

אין מצב שאסע לחו"ל ולא יקרה משהו בבית. בדרך כלל זה הדוד שמתפוצץ בדיוק כשאני לא שם, ואולי עדיף כך: גם כשאני לידו אני חסר אונים. את היום השני התחלתי בניסיון הססני להתעדכן בנעשה בבית דרך הלפטופ בלובי. אני משוחח בסקייפ עם הבנות ומבין שבסך הכל, המצב משביע רצון. אלא שבעודי מזמין מיץ תפוזים מהמלצר עלו מהמחשב צעקות רמות, מלוות בקללות בעברית, ערבית ואנגלית. "תצאי לי מהחדר… לא, את תצאי לי מהחדר…" ריח של אלימות עמד באוויר. רגע לפני שפורצת מלחמת אחים, או יותר נכון מלחמת אחיות, מצאתי את עצמי עומד מול המחשב ובטון תוקפני עד צווחני מורה לכל אחת מהן ללכת מייד לחדרה ללא דיחוי. האורחים בלובי הסתכלו עלי כמו על משוגע.

"כמה דביל אתה יכול להיות?", שאלה אשתי בעודה חולפת מאחורי בחלוק מגבת בדרך אל הספא.   "סגור את המחשב, שיריבו לבד". קל להגיד. אבל כמו בחיסולים ממוקדים, מהטיל הראשון ועד לרגיעה קיים מעגל גדול של שפיכות דמים, ורק אחרי חצי יום של ניסיונות לפשר בין הצדדים הבנתי שאני הגולם במעגל.

זה היה יום מבוזבז, ולמחרת היינו צריכים לחזור. מדוכדך התחלתי לארוז, אבל אז עודכנתי שג'יימס טיילור, שרוב מכריי לא יודעים מי הוא וחבל (זמר ואגדה חיה משנות השבעים), מופיע בעיר. היה מרגש ומקסים. בשירים השקטים אשתי חיבקה אותי והשכיחה ממני את התקרית עם השוטר בשדה התעופה, הרגשתי טוב, וכשההופעה הסתיימה חשתי שבאתי על סיפוקי ואני מוכן ומזומן לחזור לארץ. האמת, אפילו קצת התגעגעתי. "כולה שלושה ימים", אמרה אשתי. נכון, חשבתי, אבל לפעמים זה כל מה שצריך.

וזה  You have got a friend  מתוך המופע של גיימס. כל האטילקים צילמו  אבל רק אלי ניגש איטלקי מגודל והסביר לי שכדאי שאפסיק לצלם. כמו בארויזיון – הכל פוליטי