חמישי 06:00 . הבוקר בא
המונית לשדה התעופה כבר מחכה לי בחוץ. להקת תיסלם, בהזמנת עמותת "חיים", טסה למופע צדקה בלונדון כשהמטרה היא לאסוף תרומות שיסייעו ברכישת מכונה חדישה לטיפול בילדים חולי סרטן. הציפורים עוד ישנות על העצים אבל לנהג לא אכפת, ואחרי 2 דקות של המתנה, הוא כבר צופר לי שאצא. אני יוצא ואיתי עוד כמה שכנים עצבניים בפיג'אמות. סך הכל חמישי עד ראשון, אני הלהקה והצוות. האווירה קלילה עם ציפייה לסוף שבוע פרוע של סקס סמים ורוקנרול, ממש כמו בימים ההם. מבט בחברים המנומנמים שלי ואני מבין שהשילוש הקדוש הזה כנראה לא יתממש. העיקר שיהיה רוקנרול, אני חושב, כי אם כבר לתת ברוק אז רק בלונדון. זה כמו לרקוד סמבה בברזיל, כמו לחסל מישהו בסיציליה וכמו לאכול ג'חנון בראש העין. זה המקום האמיתי.
06.30. איי לאב יו טרמינל.
דרכונים, ביטחון, דיילת נחמדה ומבטים מפרגנים מהסביבה. אשכרה בוקר של כיף. לא משנה בני כמה אנחנו. כשהחבורה הזו מתכנסת, מנת המשכל הממוצעת יורדת מעט. חוזרים לשטויות של גיל 20. "ארזת לבד? לא חבר שלי מחמוד ארז לי". אנחנו מרוצים מהבדיחה למרות שהזקן שלה כבר נוגע ברצפה. יום אחד יעצרו אותנו על זה וכבר לא נהיה כל כך מרוצים. אולי רק הנשים שלנו.
עוצרים בקפטריה לתדלק קפה קטן וסנדוויצ'ון של בוקר. אני לא ממש רעב אבל הגנים היהודיים אומרים לי תאכל עכשיו כי לך תדע מתי תהיה הפעם הבאה שתראה אוכל. אתה גם אף פעם לא יודע מה יוגש במטוס ובאיזו שעה, ולכן אסור להסתכן בבטן ריקה.
07:50 רותי מהדיוטי. התחנה הבאה דיוטי פרי. אני ממש לא צריך כלום ואני גם לא בטוח שפה זה באמת יותר זול, אבל משום מה אני מעמיס טובלרון, ויסקי, נעלי התעמלות ובשמים לפי הקילו. ייקח לי שנים להיפטר מריחות הבשמים שהמוכרת התיזה עלי: על כף היד, על האגודל, ביד שמאל, מאחורי השעון, מאחורי האוזן, מאחורי הברך, בצוואר ימין, צוואר שמאל, ובמורד בית השחי. והבושם בכלל לא בשבילי אלא מתנה לאשתי. אני ממליץ לנשים להגיע לשדה בלי להתבשם בבית . אפשר פשוט לעמוד כמה דקות על יד דלפק מותג הבשמים האהוב עם הידיים למעלה ולהסתובב. הענן כבר יגיע אליך.
08.50 נאחז באוויר.
. "צוות ,דלתות לאוטומט". אני אוהב את המשפט הזה. זה מזכיר לי את "דגלנים, תפסו מקום" של יום העצמאות, ומקנה תחושה חגיגית בקרב הנוסעים. אני שואב את ארוחת הבוקר המצומצמת כי לך תדע מתי שוב אפגוש מזון . עוד לא תשע וכבר אכלתי שלוש פעמים. זה אולי נשמע מוגזם אבל מה האלטרנטיבה? להגיע לביקורת הדרכונים עם בטן מקרקרת? זה עלול ליצור רושם לא טוב על הפקיד, כאילו באת מארץ מוכת רעב, ואנחנו הרי רוצים לייצג את המדינה בכבוד.אחרי שהוא יריח אותי עם כל הבשמים האלה לא בטוח שיתנו לי להכנס לאנגליה. לייתר בטחון אני דוחף לתיק היד גם שש שקיות מיני של בייגלה וכמה שקיקי בוטנים לשעת חירום. שידעו האנגלים שאני לא תלוי בהם וגם שיהיה מה לכרסם במלון בזמן שרואים כדורגל.
תשאל ישראלי מה זמן ההמתנה הארוך בעולם והוא יגיד לך שזה הזמן מהרגע שסיימת לאכול במטוס ועד שלוקחים ממך את המגש. לפני רגע היית מוכן להרוג עבור החביתה הממוזערת בקופסה המחוממת ועכשיו אתה מתחזה לנערת גומי כדי לצאת מתחת למגש. הצג מולי מעדכן אותי מעל איזו מדינה אנחנו. מעל יוון יש עננים אפורים של חוסר ודאות, מעל גרמניה שמיים בהירים זרועים באופטימיות שהנה הפעם הם זוכים ביורו ..
14.00 יש ערימה של חבר'ה בלובי
הרבה שמאלנים יש בלונדון. לפחות על הכביש. אני מתמקם בחדר ותוך עשר דקות מחפש את החבר'ה כדי לצאת לקרוע את העיר. זה יצא לקניות, זה יושב בלובי ושותה תה, ההוא בודק את חשבון הבנק, זה נרדם, ומה שמו הלך לפגוש קרובי משפחה. טעות ! אסור להודיע למשפחה שאתה מגיע. אמנם הבטחתי לאבא שלי שאקפוץ לבקר את דוד אלברט אבל אין לי שום כוונה לעשות את זה. האמת שהוא אדם מאוד נחמד אבל פטפטן בלתי נלאה וביומיים וחצי שאני כאן אין לי את הזמן אליו. איתו זה גם תמיד נגמר בארוחת ערב עם כרוב מאודה. אני מצלצל לדוד אלברט ואחרי שני צלצולים טורק. מבחינתי אם אבא שלי שואל ,צלצלתי והוא לא ענה.
יום שישי. 23:30 יצאנו אט.
אחרי שאת רוב היום העברנו במנוחה וטיולים בערב אנחנו יוצאים למועדון. מתאים לי עכשיו איזו להקת פאנק בועטת שתחזיר אותי אל נעורי האבודים, קצת רוק בריטי מלוכלך תוצרת מנצ'סטר. על הפוסטר מתנוסס בגאווה שמו של האמן המופיע הערב – גבע אלון. איזה קטע, הוא בסיבוב הופעות באנגליה. אנחנו קונים כרטיסים ונכנסים לפרגן. בארבע בבוקר אנחנו תוקעים פיצה כי לך תדע מתי יהיה משהו לאכול. בדרך למלון אנחנו עוברים עם מונית ליד הבית של הדוד אלברט. אני מעיר את החברים ומראה להם את הבית כדי שיוכלו להעיד בפני אבא שלי שעברנו והיה חשוך.
יום שבת. 22:00 על הבמה!
הופעה מרגשת . האולם מלא עד גדותיו, הקהל עומד על הרגליים ותורם ביד רחבה. הכסף נאסף והמטרה הושגה. אנחנו את שלנו עשינו. בשתים בלילה, רגע לפני שאני נרדם אני מגשש את דרכי לטלפון ומצלצל לדוד אלברט. אחרי שלושה צלצולים ניתקתי, לא לפני שהערתי את דני בסן שיראה במו עיניו וידווח לאבא שלי שהתקשרתי אבל אלברט לא ענה.
יום ראשון 10.00. הלו מרכזיה?
דוד אלברט מצלצל ואומר ששמע מאבא שלי שאני בעיר. הוא שואל למה לא התקשרתי. 'דווקא ניסיתי כמה פעמים'היתממתי. הוא אמר שיש מצב שמשהו משובש בטלפון כי היו לו ביומיים האחרונים כמה צלצולים וניתוקים משונים…
13:15 ולפעמים החגיגה נגמרת.
דני ואני הולכים לקמדן מרקט לאכול צהרים. יש לנו טיסה בעוד כמה שעות ומי יודע מתי נאכל שוב. אחרי מלך הפאלפל פיש אנד ציפס וכל מיני דוכנים סינים שנפסלו על סעיף הכנה לצרבת אנחנו בוחרים במסעדה קאריבית. חמש דקות אחרי סיום הארוחה אני רוצה למות. הבטן שלי שולחת אותות SOS לכיוון תל השומר ואני מתקדם לכיוון השירותים בעוויתות כאב, בשעה שחלק מהסועדים בטוחים שאני רוקד קליפסו. דני חושב שזה עונש על זה ששיקרתי לדוד אלברט ואני חושב על איימי ווינהאוס וג'ימי הנדריקס שבטח הרגישו כמוני בדקות לפני שהחזירו את נשמתם לבורא.
00:05 כמה טוב שבאת הביתה
אחרי טיסה קשה אנחנו נוחתים בארץ. ברגע שנכנסתי הביתה כבר הרגשתי יותר טוב. ואז נכנסתי לאינטרנט וקראתי שהמחאה חזרה, השוטרים מרביצים, מורסי נבחר, והשבוע יהיה חם מהרגיל. אה כן, והגיע גם מייל מדוד אלברט שהוא מגיע באוגוסט וישמח להתארח אצלנו.
להקליט כאן עוד לא יצא לנו . למקרטני יצא .אולפני Abby Road
