תיסלם מודל 2015 בלי צוף וסמי איור טליק לזר
את המשפחה האישית שלי אתם מכירים כבר די טוב, אבל על להקת תיסלם, המשפחה השנייה, אני לא מרבה לספר. מה שיש לי להגיד אני אומר מאחורי הקלידים ובין הצלילים, ומי ששומע – שומע. תיסלם חוגגת השנה 35 שנים, וזה קורה באופן הכי טוב שיכול לקרות. אנחנו נמצאים בתנופת עשייה ויצירה מרגשת, עסוקים במוסיקה ונהנים מכל רגע.
חול המועד פסח האיר לנו פנים, ובמהלכו הגשמנו חלום קטן גדול – הופענו באמפי מיני ישראל עם אליל נעוריי, דני סנדרסון. שנים ארוכות האיש היה עבורי האורים והתומים בענייני מוסיקה. למרות גובהו, נשאתי אליו את עיניי, וחלמתי שביום מן הימים אני והוא נעמוד יחד על במה אחת. והנה זה קרה, ועוד לפני אלף איש.
דני אמנם מבוגר ממני בכמה שנים, אבל בהופעה ובחזרות הרגשתי שיש בינינו אחוות רוקרים מזדקנים. יותר מיוגורט, בוטוקס ומגה גלופלקס, יש ברוק משהו שמשאיר אותך צעיר. גיל 60 מתקרב אלי בצעדי ענק, ולפחות פעם בשבוע אני נתקף בדכדוך ובסימני שאלה. אבל השעות לצידו של דני בחזרות ובהופעות עודדו אותי מאוד והיו כרוח במפרשיי (איזה דימוי יפה, אה?). שמחתי לראות שהוא עדיין אוהב לעשות שטויות ויודע ליהנות ממגבר גיטרה משובח ומבדיחה טובה. הוא לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי וחש התעלות כשיש גרוּב על הבמה, או כשסולו גיטרה מתלבש טוב.
√ √ √
ואז הבנתי שתיסלם לא רק עוזרת לי בפרנסה, אלא גם משאירה אותי בתמונה. לעיתים קרובות חולפת בי המחשבה שזכות נפלה בחלקי להיות חבר בלהקת רוק ולעשות את זה עם החברים הכי טובים שלי. איזה כיף זה לעלות לבמה כמה דקות לפני שגיל העמידה דופק בדלת, לנגן ולשיר ולשמח את הקהל בידיעה שהוא נהנה לא פחות ממך.
אנחנו אמנם לא אותם גברברים צעירים ויפים שהיינו, שערנו הלבין (למי שנשאר), התעגלנו בפינות והתקמטנו פה ושם. אבל האצבעות עדיין רצות טוב על המיתרים והקלידים, והידיים מכות חזק בתופים. יש כאלה שאומרים שאנחנו נשמעים לא פחות טוב, ואולי אפילו טוב יותר, מאיך שנשמענו אז, בשנות השמונים. תימהוני אחד אמר לי שאני אפילו נראה טוב יותר מאיך שנראיתי אז, אבל יש לי תחושה שאשתי שילמה לו שיגיד לי את זה.
גם הקהל התבגר בינתיים. בהופעה האחרונה זיהיתי כמה נשים שליוו אותנו בימים ההם, כשהיו בנות עשרה. חשבתי לעצמי שהן צריכות להיות בסביבות שנות החמישים שלהן. אגב, הן עדיין נראות מצוין (או שהראייה שלי לא מה שהיתה). הן הגיעו לבד או עם הבעלים, חלקן הביאו אפילו את הילדים, ובשלב די מוקדם התחילו לרקוד ולשיר בדיוק כמו אז. כנראה הזיכרון המתוק של גיל 16 החזיר אותן לאותו מקום נעים בזמן הפרטי שלהן.
מי שפחות נהנה היו הילדים שלהן, שכנראה ראו בפעם הראשונה את אמא רוקדת בהתלהבות. מהבמה זה נראה כאילו הם אומרים לעצמם, "אמא התחרפנה, כדאי להתרחק קצת. פדיחה". אם פעם הבנות היו צועקות ליזהר אשדות (שבשלב מוקדם הוכרז כיפיוף הרשמי של הלהקה) "יזהר תעשה לי ילדדדד", היום כבר אפשר לשמוע "יזהר תעשה לי נכדדדד". עלי זרקו פעם חזייה. השבוע מישהי זרקה עלי חגורת תמיכה לגב כשניגנתי את "תפסיק לכוון אלי".
בבית מקבלים את נושא "הלהקה של אבא" ברגשות מעורבים. הבנות יודעות שאבא הולך פעם בשבוע להופעה וחוזר בלילה, ולא שואלות שאלות מיותרות. הן לא נולדו בשנים הפרועות שלי, ואני לא טורח לספר להן מה היה. הן ממילא לא יאמינו, אז בשביל מה לטרוח? קצת קשה להן להפנים את העובדה שהחברים הזקנים של אבא היו פעם לא פחות נערצים מאליאנה תדהר ומעוז זהבי, ושבנות בגילן היו מקשקשות לנו על קירות חדרי המדרגות ומטריפות את ההורים שלנו בטלפון.
כשאירחנו לפני כמה שנים את הזמר מוקי, התחילה תכונה בבית ונוצר ביקוש היסטרי להזמנות. בדיעבד אשתי סיפרה לי שברגע שמוקי סיים את חלקו בהופעה, הבנות איבדו עניין והתחילו לפהק ולהגיד שהן עייפות ורוצות לחזור הביתה.
יש כאלה שאומרים שאנחנו נשמעים לא פחות טוב מאז. תימהוני אחד אמר לי שאני אפילו נראה טוב יותר מאיך שנראיתי אז, אבל יש לי תחושה שאשתי שילמה לו
√ √ √
מבחינת הגברת הראשונה, הכל סבבה. היא יודעת שבמדינה הקטנה שלנו גם רוקיסטים ישנים בסוף בבית, ושהמודל הבינלאומי של סקס, סמים ורוקנרול אף פעם לא עבד לי. עם השנים נהייתי יותר טיפוס של תה, דבש ופריכיות.
פעם אמנם יכולתי לרדת על כמה דרינקים אחרי הופעה, לחסל חצי חפיסת מרלבורו ולישון עד 11 בבוקר. היום אני חייב לקום ב־5, כי ב־6 יש לי תוכנית ברדיו, אז אני לוקח אקמול לפני השינה ומוריד אותו עם מים או סודה. כשאלה פני הדברים, לאשתי אין שום בעיה לשלוח לי ווטסאפ תוך כדי הופעה: "בחזרה תעבור ב־yellow ותביא ביצים". אתם חושבים שאשתו של ברוס ספרינגסטין גם כן משאירה לו הודעות כאלה?
בתוך הלהקה עצמה כבר אין את המתחים שאפיינו את השנים הראשונות. בימים ההם גם דברים זניחים נראו חשובים כמו הנצח, ויכולנו לריב על תו אחד במשך שעתיים. היום אחרי חצי שעה של ויכוחים אני חייב לישון קצת, ולדני בסן יש נפילת סוכר והוא חייב שוקולד. מניסיון, הרבה יותר נעים לנגן ולהופיע כששמים את האגו בצד. המוסיקה יוצאת החוצה בצורה משוחררת וזורמת יותר.
לא פעם אני תוהה עד מתי נמשיך להופיע יחד ואיך ניראה בעוד 15 או 20 שנה. אין לי תשובה ברורה בנושא, אבל אני מבטיח שאם נתחיל לקבל הזמנות להופעות בבית גיל הזהב, או ביום שאחד החבר'ה יגיע להופעה עם פיליפיני צמוד, מועצת גדולי תיסלם תשקול לעבור למופעי אקורדיון. אני מתחייב לחלק שירונים בכניסה ולדאוג למכשיר שמיעה למי שיזדקק. √
ההופעות המתקרבות שלנו
עד יום א׳ שבו אוכל לחלוק אתכם קליפ חדש קבלו קליפ מלפני חודש שצילמנו ככה בשביל הכייף באילת על הקלטה ישנה של ליאור ייני המקסים. תודה ל Nmc
שימו לב לדיילת ולתרגום הקריינות שלה בהתחלה. עיבוד חדש צילום בימוי ועריכה יזהר אשדות
מילים ירון לונדון
לחן נורית הירש
צילום של איליה מלניקוב
