logo

מי שנולד הרוויח

מי שנולד הרוויח  איור טליק

מי שנולד הרוויח איור טליק

 

לאחרונה שמתי לב שאישתי מרבה לבכות ולייבב חרישית מול הטלויזיה. כמעט כל ערב יש לה סיבה אחרת.  פעם זה בגלל  צופית גרנט שמצאה לבחורה צעירה את אביה שנעלם בג'ונגל של אפריקה, פעם זו כתבה מרגשת  על השיקום של פצועי "צוק איתן", אבל את רוב הדמעות היא מורידה מול תוכניות ההריון והלידה, ובפעם האחרונה שספרתי יש שתיים באלה: "תשעה חודשים" ו"בייבי בום". אני למשל, בוכה בעיקר מול הכתבות של  מנחם הורביץ. זה קורה לי  כשהוא מוצא צימר במחיר  יותר זול ממה שאני שילמתי. זה גומר אותי.

 

כשהגברת הראשונה רואה את התכניות הנ"ל אי אפשר לדבר אתה. היא שוקעת בעצמה ולא משנה כמה פעמים אני אעבור מולה ואשאל מה נשמע, מה שלומך, איך עבר היום?   המנוי שלה פשוט אינו זמין. גם כשאני מנסה טקסטים קיצוניים כמו ״כבר תשע והילדה לא חזרה מבית הספר" או "כואב לי הצד אני חושב שזה התקף לב" היא תענה משהו כמו ״ אולי זה במקרר״  ותחזור למחות דמעות בטישיו .

 

כשחושבים על האבולוציה של הלידה אי אפשר שלא להיווכח בשינוי העצום עם השנים. בימי קדם הנשים היו  מבקשות סליחה מהחברות, הולכות רגע מאחורי השיחים וחוזרות עם תינוק. האימהות הטריות היו חותכות את חבל הטבור על סלע, מעבירות על הילד ויש עם ענף, עוטפות אותו בפרווה של דוב  וזורקות לו ״יאללה  בחורצ׳יק כנס למערה״ . הבעל היה פוגש את התינוק רק בסוף יום העבודה אחרי שהיה חוזר הביתה  עם אנטילופה על הכתף. עם התפתחות האנושות עברנו לסדינים לבנים, חדר מחומם ומים זורמים. לצדה של היולדת ניצבו כעת גם מיילדת ורופא אבל גם אז לא ידעו מה עומד לצאת- בן ,בת ,תאומים או ילד שדומה לשכן.

 

עד לא מזמן הבעלים בכלל לא הורשו להיכנס לחדר לידה. הם היו ממתינים בחוץ, מעשנים סיגריה אחרי סיגריה ,שותים קפה שחור מכוסות קלקר , נעים בעצבנות  ומקווים שהחותנת תפסיק לחפור להם בראש. כמה שנים אחרי זה  כבר נתנו לנו להכנס לחדר לידה ולימדו אותנו מה זה סקירת מערכות, טייזקס , מי שפיר ואולטרה סאונד. היום ההורים כבר יכולים לדעת בחודש השלישי לאיזו יחידה העובר יתגייס, האם הוא יצטיין בפסיכומטרי, מה הסיכוי שהוא ייצג אותנו באירויזיון וכמה כסף כדאי להכין ליישור שיניים. גם הלידות השתכללו. למדנו שעם אפידורל זה פחות כואב ושאפשר גם ללדת לידה טיבעית בג׳קוזי, בבית עם דולה,  או עם דולפין בים סוף. תכניות הטלוויזיה לקחו את העניין כמה צעדים קדימה. הבעל יושב בחדר הלידה עם חמותו ועם צלם ומקליט ומשתדל להתנהג בטבעיות.  הוא מזכיר לאשתו לנשום כמו בקורס להכנה ללידה, אומר לה שוב ושוב שהוא אוהב אותה ומבקש ממנה לצעוק פחות כי ככה הסאונדמן ביקש. כמה חודשים מאוחר יותר האבא הצעיר יושב בסלון ושומע מכל הטלוויזיות בשכונה את אשתו יולדת, כשכל המדינה רואה לה את השחלות בזמן צפיית שיא. אחרי ירידת המים יוצאים לפרסומות וחוזרים היישר לפתיחה של חמש אצבעות. מעניין מה יהיה השלב הבא בריאליטי הלידות הזה. אני  מהמר על שידור ישיר של השיחה על הרצון לעשות ילד ומצלמת גו פרו על ראשו של הבעל שמתעדת את צהלת העשייה.

 

 

הצרה הגדולה של תוכניות הריאליטי היא שהן נותנות לנו תחושה שגם אנחנו יכולים. ב'כוכב נולד' אתה משוכנע שאתה כבר לא הזייפן שעף בכיתה ו' ממקהלת בית הספר , ב'מאסטר שף' אתה בטוח שקטן עליך צלעות כבש בדבש וכמהין , למרות שאתה לא מצליח להפוך חביתה, ו' במרוץ למיליון' אתה יושב על הספה ומלהג שהיית עולה את סולם החבלים הזה עם יד אחת קשורה.  הבעיה מחמירה פי כמה ב'בייבי בום' למיניהן. משיחות עם בעלים מבוהלים עולה שנשים שצופות בתכניות האלה מקבלות כיווצים ברחם וכשהן רואות את  התינוקות שזה עתה נולדו, הן בכלל נשפכות ומדברות באופן גלוי על זה ש"אולי נעשה עוד ילד". השבוע התחלתי לחשוד שאולי מדובר בכלל בסוג של קונספירציה ממשלתית שקשורה לחוק הלאום. המדינה מעוניינת להגדיל את הרוב היהודי והיא משתמשת בתוכניות הלידה כדי לשתול לנו בראש מחשבות על הגדלת המשפחה דבר שיפתור את הבעיה הדמוגרפית. זאת גם אולי הסיבה ולא הבחירות שהמפלגות הדתיות נפגשו השבוע עם ביבי. מופרך? במדינה שלנו הכל יכול להיות.וכמובן שאי אפשר שלא להיזכר בלידות הפרטיות שלנו.  בלידה הראשונה הגענו לתל השומר שבוע לפני הזמן כי אישתי רצתה ללדת בדיוק ביום המיועד. היא התקלחה והתבשמה לפני שיצאנו מהבית וגם דפקה פן וליפסטיק, כדי שהבכורה שלנו תראה איזו אימא יפה יש לה ברגע שהיא תגיח לעולם. אשתי חשבה שהלחץ בבטן זה צירי לידה אבל לצערה (ולשמחתי) נשלחנו הביתה אחרי שהרופא אמר שזה ״אפילו לא הבקרוב״. בלידה שהתקיימה שבוע אחרי, כבר לא נשאר זכר מהפן והליפסטיק, היא רק מלמלה שאני מביא לה עצבים. את הבת השנייה ילדנו בתל השומר. זו הייתה לידה קלה יחסית שחלפה בנעימים בזכות מנה גדולה של אפידורל שגרמה לאשתי טישטוש עמוק ממנו היא הצליחה להתאושש רק כעבור שנתיים. עם הילדה השלישית עשינו קאמבק וחזרנו לתל השומר. אני כבר הייתי בן ארבעים פלוס, איש עייף ושבע קרבות. חשבתי שכבר ראיתי הכל ושאני עמיד בפני התרגשות. איפה.. זו היתה לידה מרגשת מאוד ואני אשכרה בכיתי. אולי כי גם ידעתי שזו הלידה האחרונה ואולי בגלל שלא מצאתי כסא ונאלצתי לעמוד שעות על הרגלים.  ההתרגשות הגיעה לשיא כשהובלתי את התינוקת החמודה לחדר התינוקות והאחיות בירכו אותי ב״מזל טוב סבא״. חמודות.

 

לפעמים לפני שאנחנו הולכים לישון, אני ואשתי עוברים בין החדרים וזורקים מבט אוהב על הבנות. את זאת אנחנו מכסים, לזו סוגרים את החלון , את הקטנה אנחנו מנשקים. אנחנו מביטים בהן מלמעלה למטה ולא מאמינים איך עבר הזמן וכמה מהר הן גדלו. אני ממליץ לכל הורה לעשות את הסיבוב הזה לפחות פעם בשבוע, אבל לא להתעכב. להציץ ולהמשיך הלאה.  זו חוויה נחמדה אבל אצלנו בבית זה איכשהו נגמר ב"אבא אני יודעת שאתה שם. תשאיר לי 200 שקלים, אני צריכה לקנות ג'ינס מחר" .

 

 

יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל נשוי ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ מרים גבה״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים מ״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות קרן אלוף /ייצוג עופר נברו, פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il

כתבו תגובה

*

captcha *