השבוע בישרה לי בפייסבוק תושבת היישוב מכמנים, שנמצא ליד כרמיאל, שהמועצה המקומית החליטה לקרוא לאחד הרחובות ביישוב בשם "להקת תיסלם".

עונת ההופעות כבר כאן. גאנז אנד רוזס הזיעו בפארק ונסעו, רדיוהד השתזפו אצלנו אחרי סגירת הגיליון, הפיקסיז ושארל אזנבור עוד לפנינו, וכל חובבי המוזיקה צריכים לקבל החלטות הרות גורל ותקציב לגבי מה מתאים ומה כדאי.

למה אני לא מוזמן לשום פתיחה או השקה, והדבר היחיד שקיבלתי בחינם זה קלטת של הרב אמנון יצחק

לכבוד חג השבועות ניסיתי להיזכר בסיפורי הביכורים שלי. הפעם הראשונה והבלתי נשכחת שלי בכל מיני עניינים חד פעמיים. אהבת הביכורים שלי, שהפכה לנטישת הביכורים שלה אחרי שעזבה אותי לטובת מישהו שאני לא בטוח שזה היה אפילו סטוץ הביכורים שלו באותו שבוע. או הסיגריה הראשונה, כשברקע הפעם הראשונה שבה שמעתי את לד זפלין ודיוויד בואי, ובעקבותיה הסירחון הראשון והמחנק הראשון בגרון.

הסיפור של גבי שושן, ולהבדיל, פרשת איילת זורר, מראים כמה אכזרי יכול להיות הגיל, במיוחד במקצועות שבהם מצפים ממך להיות תמיד צעיר ויפה

תיסלם חוגגת 35 שנים, וזה קורה באופן הכי טוב שיכול לקרות. אנחנו נמצאים בתנופת עשייה ויצירה מרגשת, עסוקים במוסיקה ונהנים מכל רגע

על רוב החלומות שלי ויתרתי. את גיל שלושים עברתי בלי מכונית ספורט פתוחה ובלי שיער מתבדר ברוח. על משבר ארבעים התגברתי ללא אופנוע הארלי דיווידסון ובלי קעקוע של ערומה על הכתף ובנדנה על הראש, ואת יומולדת חמישים העדפתי להעביר בלסדר את המחסן ולא באשרם הודי בלסדר את הראש. ובכל זאת על חלום אחד קטן לא הייתי מוכן לוותר.