עשרים שנות ניסויים

ממש השבוע אשתי ואני נחגוג עשרים שנות נישואים. 20 שנה מאז עמדתי מתחת לחופה ובנעלי לכה שחורה של עבריינים שברתי את הכוס ובשוונג גם דרכתי על הרגל של חמותי! מהאירוע אני לא זוכר הרבה חוץ מזה שזה היה באוגוסט  והיה חם מאוד. אני כבר הייתי די קרח ואישתי הייתה האישה הכי יפה בגוש דן.  היום היא אפילו יותר יפה, אבל גם גוש דן הוא לא מה שהיה. קיבלנו המון מתנות, רובן  משונות ומכוערות. בין השאר קיבלנו שמיכת נוצות, חנוכייה, טוסטר, סכו"ם 24חלקים, ושלושה סטים של פונדו שעפו די מהר לזבל. (אגב, מי המציא את השעמום הזה? שני זוגות טובלים ערב שלם לחם בתוך גבינה מותכת ועל הדרך סותמים לעצמם את העורקים?) בבוקר למחרת, אחרי שהפקדנו את הצ'קים בבנק ולפני שעודכנו שלכמה מהם אין כיסוי,  הסתכלנו זו על זה ולא הבנו מי זה האדם המשונה הזה שנצטרך לראות מדי בוקר עד שארית חיינו. מיד אמרנו בקול רם וביחד "מקסימום נתגרש" . אבל הנה, עברו 20 שנה ולא עשינו את זה, אז כנראה שמשהו בעסק הזה עובד.

מאחר וקשה לסכם תקופה כה ארוכה בטור אחד, אספתי כמה נקודות ראויות לציון. אתם לא חייבים לקרוא את כולן, אבל תדעו שאני אעלב.

סרט החתונה. לכל קולנוען גדול יש סרט שנגנז. כזה הוא סרט החתונה שלנו . אף פעם לא ראינו אותו, וזה למרות שבסרט הזה הושקעו יותר שעות עריכה מאשר באפוקליפסה עכשיו. לא יודע למה אבל מעולם לא נמצא זמן מתאים להקרנה של המסמך הקולנועי הנדיר הזה, ותמיד יש משהו יותר מעניין לראות בטלוויזיה. אצלנו בבית מעולם לא נשמע  המשפט " אולי נראה את סרט החתונה של אבא ואימא?"  דווקא רעיון לא רע. צריך לעשות את זה פעם עם הילדות. עכשיו אני רק צריך למצוא את קלטת ה vhs , ולחפש בשוק הפשפשים וידאוטייפ שיצליח לנגן את זה.

חשבון נפש.עשרים שנה זה זמן לחשבון נפש. הנעורים חלפו ואינם, ויש דברים שכבר לא יקרו  בחיים האלו. אני כבר לא אסע באופנוע לאילת כשמאחור נצמדת אלי נערה בשיער מתבדר ברוח.

אלא אם הנערה היא בתי ,והשיער המתבדר ברוח הוא חלק מהפיאה הנוכרית שאחבוש לכבוד האירוע. אני כבר לא אהיה החתיך שכל הבחורות מסובבות אחריו את הראש. אישתי כבר הבינה שהיא לא התחתנה עם בראד פיט, אבל היא גם יודעת שרק אם היא תישאר איתי,  אולי עוד יהיה לה את המטבח שהיא חולמת עליו. סך הכל אני מאוד מרוצה מהחיים שלנו יחד ואין לי שום עניין להחליף. לא שאלתי אותה אף פעם ואני מאוד מקווה שגם אשתי מעדיפה להמשיך את המצב הקיים.

מערכת היחסים. כמו אצל כל זוג נשוי גם היחסים שלנו מתחלקים לפרקים . בפרק הראשון אתה רוצה  רק להיות אתה כל הזמן בחדר השינה, לאהוב אותה ושתאהב אותך .אתה מנסה ללמוד את חוקי המשחק החדש שבו אתה אומר מה עושים ובסוף אתה עושה מה שהיא אומרת. בפרק השני, כשבאים הילדים, אתה מתפלל שהיא תדע מה לעשות עם הדבר הצורח הזה שיש לו כמויות מסחריות של פיפי ופריחות אדומות, שתקום אליו בלילה ותיתן לך לישון כי "יש לך יום מאוד קשה מחר". תפקידך מסתכם בפתיחת העגלה וסגירתה עם הרגל, וגם את זה אתה עושה לאט מידי לדעתה. בפרק השלישי אתה בן 40. קשה לך. אתה במשבר .אתה רוצה שהיא תקשיב לך ותבין אותך  .אתה שואל את עצמך לאיזה הישגים הגעת עד היום והאם אלו החיים.  אתה עושה קעקוע , קורס צלילה, נרשם למכון כושר מחליף מקצוע ומצפה ממנה לסבול את כל השטויות האלו. בתגובה היא קונה נעליים. שוב. אם שרדתם עד כאן  ופינית בארון מספיק מקום לנעליים שלה, מגיע הפרק האחרון. עכשיו, כשאתה דקה מגיל הבלות, אתה רק רוצה שהיא תכין לך מרק עוף כשאתה חולה, ושתקבל אותך כמו שאתה בשאר הימים.

בעד ונגד אשתי. יתרונות יש לה הרבה: אישה אהובה על הבריות, חכמה טובה ויפה, רעיה תומכת ומסורה, אם למופת ,בת נהדרת, חברה אמיתית, בעלת חוש אסתטי מושלם, בשלנית לעילא, פותרת בעיות בצ'יק, מומחית באריזת מזוודות וסידור ארונות . רשימת החסרונות קצרה: בעלת חיבה מוגזמת לנעליים,  ומתרשלת בבחירת בני זוג.

הרגעים הקסומים.אנשים לא יודעים אבל היו לנו לא מעט רגעים קסומים. טיול רומנטי במדבר, סופשבוע בפריז, ערב מול הים עם בירה ובוטנים… סליחה, זה היה עם החבר'ה. תמחקו.   אבל הרגע הכי קסום מתרחש בערב. זה קורה ברגע בו אני נכנס איתה לחדר הבנות ויחד אנו מביטים בהן ישנות.. אין נעים מזה. בכלל בנות ישנות זה תמיד רגוע יותר מבנות ערות. מכאן אנחנו מתפצלים. המחשבות שלי תמיד נודדות לאיך לעזאזל אני אתמודד עם כל הבחורים שירצו לצאת איתן, בעוד אישתי מסתכלת על הקירות בשלווה ואומרת שחייבים לצבוע ושגם הגיע הזמן להחליף להן את המיטות.

מבט אל העתיד.המחקרים האחרונים מנבאים שיש לנו עוד המון זמן לחיות . אישתי ואני כבר הבנו שמה שהיה הוא שיהיה .לקראת זקנתנו המתקרבת אני מדמיין אותנו יושבים ביחד על המרפסת  ומביטים אל האופק. או במקרה שלנו לחצר של השכנים. אחרי שנשב כמה שעות כולי תקווה שנהיה מסוגלים גם לקום. הנכדים יבואו לבקר פעמיים שלוש בשבוע.  עדיף פעמיים. אנחנו נשיר להם את השיר ששרים כל פעם שנגמר קורס טייס- 'עוף גוזל' לא בגלל שאנחנו אוהבים את השיר הזה  פשוט כדי שלא ישכחו ללכת הביתה. אחר כך היא תזכיר לי לקחת את התרופות ואני אזכיר לה שכבר לקחתי. בערב נעיין בקטלוגים של דיור מוגן, ואחרי שנבין שאין לנו כסף, נתפשר על פיליפינית בשבילי ומכשיר שמיעה בשבילה.

אני די משוכנע שנמשיך לאהוב. למעשה אני די בטוח. אחרי 20 שנה הבנתי שצדק המשורר שכתב. all you need is love . כי את כל השאר אפשר למצוא בebay