החופש הגדול נגמר ואת אנחת הרווחה אפשר לשמוע עד היער השחור. ( יש ישראלים שעדיין לא היו שם?) אם לסכם הרי שהחופש השנה היה בדיוק כמו בכל שנה - קצר מדי לילדים וארוך מאוד להורים. שיא האירוע מבחינתי היה טיול של שבוע וחצי באיטליה בו אשתי ואני נהנינו וצחקנו, אכלנו והשמנו ,קנינו וסחבנו והבנות קיטרו שמשעמם, ולמה אין פה wifi, ובא לי פיצה, ואוף עוד מעט נגמר החופש.

אני מונח על כיסא באולם הגדול והרועש. אשתי והבנות לקחו כרטיסי אשראי והלכו לשוטט בין החנויות. פניהן משדרות דריכות, שלי משדרות דאגה

הקורולה איתנו מ־2008. היא רחוקה מלהיות מלכת יופי, וכמו סוריה, שנותיה היפות מאחוריה. בזכות הנהגים במשפחה (בלי שמות) היא דפוקה וחבוטה מכל הכיוונים

זה כמה חודשים שהגברת הראשונה לוחצת שנחליף מזרון. כן, כן. אני יודע שאומרים מזרן, אבל בתוך עמי אני חי, והעם אומר מזרון.

האם ל"ג בעומר הוא חג דתי? אירוע לאומי? המצאה של ארגוני המורים כדי לקמבן עוד יום חופש? כמו בשאלת הכשרות של פריכיות אורז, הדעות חלוקות

אתם לא מכירים אותה אישית, אבל היא מוזכרת פה די הרבה, לרוב בכינוי "הגברת הראשונה" ולרוב בקטע חיובי. אז הפעם, זאת היא שכותבת את הטור

שישי בבוקר הוא הזמן הרומנטי שלי ושל אשתי. השבוע שלנו עמוס ומעייף, השבת מוקדשת לבנות למשפחה ולחברים, ככה שהמשבצת היחידה שנשארה פנויה היא שישי בוקר. זה הזמן שלנו לשבת יחד בבית הקפה השכונתי ,להזמין הפוך חלש גדול ואספרסו כפול (תמיד) להחזיק ידיים (לפעמים) ולעדכן אחד את השני בנעשה בחיינו ובתכניות קדימה. אנחנו מדברים על הבנות, על העבודה, על הבריאות של ההורים, היא מספרת לי מי מתגרש, מי בגדה בבעלה ומי לרגל משבר גיל הארבעים/חמישים/ או סתם בגלל הבחירות, עזב את אישתו לטובת מודל חדש יותר. אישתי גם מעדכנת אותי על השיפוצים שהיא מעוניינת לעשות באמבטיה, ואני בתמורה מע