לאחרונה שמתי לב שאישתי מרבה לבכות ולייבב חרישית מול הטלויזיה. כמעט כל ערב יש לה סיבה אחרת. פעם זה בגלל צופית גרנט שמצאה לבחורה צעירה את אביה שנעלם בג'ונגל של אפריקה, פעם זו כתבה מרגשת על השיקום של פצועי "צוק איתן", אבל את רוב הדמעות היא מורידה מול תוכניות ההריון והלידה, ובפעם האחרונה שספרתי יש שתיים באלה: "תשעה חודשים" ו"בייבי בום". אני למשל, בוכה בעיקר מול הכתבות של מנחם הורביץ.

לפני שבוע, עם הפסקת האש הארוכה הראשונה ותחושת ה"זה מאחורינו" שהפילה עם שלם, החלטתי שזה הזמן לעלות את המשפחה על מטוס, ולאוורר אותה כמה ימים בחו"ל. הכיוון הכללי היה מוסכם על כולם. חיפשנו מקום לא רחוק מדי כדי שנוכל לחזור במהירות בעת חירום, לא יקר מדי כי גם הנסיעה הזו על חשבון האוברדראפט, ושלא אוהבים בו את ארדואן כי לא בא לי לראות יותר את הפרצוף המשופם שלו.

לכל מי שיש ילד בגיל גן יודע שבענייני בילוי עם חברים יש חוקים לא כתובים. אם אתה שולח את הילד לחבר בארבע ,אז בחמש תצלצל לשאול את האימא מה קורה. אם הכל בסדר תיתן לו עוד שעה גרייס ובשש תאסוף אותו הביתה. אם אתה טיפוס ערמומי וחסר מצפון תצלצל על התפר של ארוחת הערב ותתנצל שהיו פקקים

על דלת הכיתה תלו רשימה של אוכל שההורים צריכים להביא למסיבת סוף השנה .רוץ מהר ותסמן משהו פשוט מהרשימה לפני שמה שיישאר לנו זה רק פירות חתוכים . ״

החברים, שיודעים שהידע שלי בכדורגל קלוש, מזמינים אותי לערבי צפייה. הפסקתי להתחמק כשהתברר לי שכל משחק הוא בעצם תירוץ לחאפלה

רק אני הזן הנכחד והמיושן, שנקרא "הבעל הראשון". שריד אחרון לעולם הולך ונעלם. הרגשתי כמו יד ראשונה ברישיון הרכב, כמו שמורת טבע בלב העיר

בשישי הילדה קמה והודיעה לנו שכואב לה הצוואר. דווקא היו לנו תוכניות יפות לשבת הזאת, וכבר ראיתי כיצד הן מתפיידות, אבל מבחוץ לא הראיתי כלום. בגלל שאני פוגש הרבה רופאים בזמן האחרון, במשפחה בטוחים שאני חצי דוקטור. אבל לצערי, שום דבר מחוכמת הרופאים לא דבק בי, והדיאגנוזה שלי שווה לזו של כל ישראלי אחר שהלך לישון עייף מאוד אחרי שעבד קשה כל השבוע, ושהושכם על לא עוול בכפו בארבע לפנות בוקר.