אבודים ברמת גן -איור טליק
לא פעם שואלים אותי אם מה שאני כותב כאן הוא אמיתי או המצאה. ובכן, הרוב מדויק. הבסיס אמיתי והדברים קרו. לפעמים אני מגזים קצת, טיפה'לה, מעגל פינות כדי שיהיה לכם מעניין ומשעשע. ולמרות זאת, נשבע לכם בסבתי המנוחה, שהסיפור שאתם עומדים לקרוא, דמיוני ומופרע ככל שייראה לכם, קרה לי מילה במילה.
יום ההופעה של הרולינג סטונס היה חם בצורה קיצונית. התכנון היה להגיע לפארק עם הגברת הראשונה של הרוק, ומייד בתום ההופעה לומר לה שלום ולטוס לאולפני גלי צה"ל. שם, בדיוק בחצות, היתה אמורה להתחיל תוכנית ספיישל עם עילי בוטנר ומוסיקאים נוספים, שבה גם אני מתארח. משימה לא פשוטה.
כל מי שהיה פעם במופע גדול בפארק יודע שארבעים אלף איש שמשתחררים בבת אחת זה מחזה שמזכיר את יציאת מצרים. נשים, זקנים וטף מתגלגלים בכבדות, האוטו נמצא בחניון במרחק עשרים דקות הליכה, והפקקים ביציאה מבאסים. מוניות אין, האוטובוסים מלאים, ורכבת כנראה שיש, אבל אף אחד לא יודע בדיוק איפה ומתי.
מתוך ראיית הנולד טילפנתי לחבר טוב וביקשתי ממנו את הקטנוע שלו. תיכננתי להגיע עם הקטנוע הכי קרוב לפארק, ובסוף ההופעה לקפוץ עליו – והופ, רבע שעה אני ביפו. כלום זמן.
בשעתיים שעד המופע הכל תיקתק כמו שעון. לקחתי את הקטנוע והגעתי איתו לרמת גן שמח וטוב לב. להפתעתי גיליתי שכל הכניסות לחניוני האיצטדיון חסומות ומאובטחות. לחנות על המדרכה אסור, ומכיוון שאני על דו־גלגלי, המשכתי להקיף את המתחם בניסיון למצוא פרצה כלשהי. ליד בית הצנחן בשיכון ותיקים עליתי על שביל עפר, שנראה כאילו הוא מוביל לאזור הפארק.
בעודי מתקדם לאיטי, פגשתי את אשתי צועדת עם חברה. בחושיה המחודדים היא כנראה הרגישה שהערב כדאי להתרחק ממני וללכת עם החברה הטובה. אוהו, כמה שהיא צדקה.
ניפנפתי לה לשלום והמשכתי לנסוע כשמסביבי יותר ויותר צמחייה וקני סוף שעל גדות הירקון. ככל שנקף הזמן הצמחייה הלכה והתעבתה, קולות משונים של חיות יער הידהדו בין העצים, וההרגשה היתה שהגעתי לאמזונס. אני מכיר את הירקון הרבה שנים, אבל מעולם לא הגעתי לנקודה שבה הייתי כעת. דד אנד. סוף הדרך.
מולי היה גרם מדרגות צר, מימיני גדר גבוהה ומשמאלי מדרון תלול, שמסתיים במימי הירקון. להתקדם לא יכולתי, וגם לא להסתובב, כי המקום היה צר מדי לקטנוע. משום מה נזכרתי באימרה המפורסמת "אבן שזורק טיפש אחד לבאר, אלף חכמים לא יוכלו להוציא", והבנתי מייד מה תפקידי בפתגם.
כאילו כדי לחזק את תחושתי, קיבלתי טלפון מאשתי ששאלה לאן לכל הרוחות נסעתי. הסברתי לה שזה זמן ממש גרוע לדבר, שאני תקוע ושאחזור אליה. העמדתי את הקטנוע על הג׳ק וניסיתי לחשוב בקור רוח. כיוון שיחידה 669 כבר נמצאת כנראה בהופעה ולא תבוא לחלץ אותי, הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לנסות לגרור את הקטנוע לאחור. נכון שהוא כבד, אבל לגבר חסון ומסוקס שכמותי לא צריכה להיות בעיה.
ובכן, טעיתי. זה היה בלתי אפשרי.
בשיא המאמץ איבדתי שליטה על הקטנוע, והוא נפל לי לכיוון הירקון, תוך כדי שהוא מגלח לי את הרגל במה שנראה כמו שיטה חדשה של אפילציה. כבר ראיתי אותו גולש מהמיני־צוק אל תוך מימי האמזונס הירוקים, אבל אז הוא נעצר במפתיע, סנטימטרים ספורים לפני.
הייתי בשוק. להרים את הדבר הזה אי אפשר,
חושך מצרים, מסביבי אין נפש חיה, אני עומד במעבה היער, במקום שבו כף רגלו של האדם הלבן והשמנמן מעולם לא דרכה, עצוב, מדוכא וחסר אונים, בבגדי חג לבנים שהפכו לסמרטוטים, ונושא עיניי אל ההרים: מאין יבוא עזרי?
טילפנתי לבעל הקטנוע. הסברתי לו שאני תקוע, ותהיתי שמא יש לו שירות גרירה. מאוחר יותר הוא סיפר לי: "נשמעת היסטרי לגמרי, הייתי בטוח שאתה עומד למות מטביעה בירקון או מהתקף לב". לדעתי הוא הגזים. היסטרי, עלק. כולה התקף פאניקה קטן.
שירות גרירה הוא לא היה יכול להציע, אבל הוא הרגיע אותי ואמר שהעיקר שאני בסדר. הגעתי למסקנה שאין שום דבר שאני יכול לעשות כרגע, ואם אני לא רוצה להפסיד את ההופעה, כדאי שאתחיל לזוז. כיסיתי את הקטנוע בענפים, כמו שראיתי בסרטים על מלחמת וייטנאם, וזחלתי החוצה מהשיחים כמו רמבו.
מרחוק שמעתי את רמי פורטיס מסביר לקהל שאין קץ לילדוּת, ואז עלה שוקי וייס לברך. עברתי לריצה קלה, ואחרי כמה דקות שנראו כמו נצח נכנסתי, מחרחר, בשערי שער 13. הסטונס בדיוק עלו לבמה.
בפוקס מדהים מצאתי את אשתי וסיפרתי לה את הקורות אותי. היא חייכה בהבנה. כנראה בגלל הווליום, היא לא שמעה כלום. הלהקה היתה מקסימה וההופעה היתה טובה. מיק ג'אגר קיפץ כמו נער ולא נח לרגע, ולחשוב שהוא, פואד ורובי ריבלין כמעט בני אותו גיל… הבנאדם הוא סבא רבא ומתפתל כמו ברבאבא. לא יודע מה איתכם, אבל אני לא הייתי מבקש ממנו לעשות בייביסיטר על הנכדים. לך תדע איזה סיפורים הוא יספר להם לפני השינה.
אחרי המופע הצלחתי לתפוס מונית לגלי צה"ל, והתוכנית זרמה יפה. הגעתי הביתה בשתיים וחצי בלילה, רצוץ ותשוש, ואחרי שינה טרופה קפצתי מהמיטה וטסתי עם האוטו למקום האירוע. להפתעתי, לא רק שהקטנוע היה שם, אלא שמישהו אף הרים אותו והעמיד אותו על רגליו.
טילפנתי לכמה חברות גרירה, ואחת האמינה לסיפורי ההזוי שלי וניאותה לשלוח אלי עזרה. כוח החילוץ הגיע לנקודת המפגש ויחד יצאנו לטייל לאורך גדות הירקון. כשהגענו למקום הוא אמר לי שאני אמיץ מאוד. הודיתי לו על המחמאה ועניתי שאני מעדיף להיות מציאותי. "קְרא לי טיפש", ביקשתי.
בכוחות משותפים הצלחנו להוביל את הקטנוע אל הכביש, ומשם כבר הסתדרתי בעצמי.
בלילה חלמתי שאני שוב עומד חסר אונים בסבך, ומיק ג'אגר בא לעזור לי ושר לי "You Cant Always Get What You Want". הוא טינף חופשי על ג'ון לנון ואמר שיפה הנפש הזה עם העיגולדים בחיים לא היה בא לתת יד. אמרתי לו שלא יפה ללכלך על קולגות, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק. √
מכיוון שחלקכםם עדיין לא מאמין לי שהסיפור הזה אכן התרחש להלן סרט מהירקון בליווי ציוץ ציפורים בו רואים אחרי 24 שניות את המחלץ מגיח עם הקטנוע:
