עמוד הבית
פודקאסט‎
טורים
פינת הראיון
הופעות
רגע של עברית

הופעות:

מרים גבה

יוני 27, 2019

לצפיה בכל ההופעות »

חיפוש באתר

פוסטים עדכניים

חי בסרט
חידושים והמצאות: בין הפילאטיס לגאדג'ט
עצם בלתי מזוהה
חד שמח
שירו של כפכף

יאיר ניצני בפייסבוק

‎יאיר ניצני – Yair Nitzani‎

מתוך הטור ב @israelhayom העיסוק ש

מתוך הטור ב @israelhayom
העיסוק של כולנו בקורונה הצליח לבלבל אותנו ולהשכיח צרה קטנה, קבועה ומעצבנת, שמגיעה מדי שנה בקיץ: היתושים. בניגוד למדוזות, שאפשר לנסות להימנע מהן במהלך השחייה בים, ועם מעט ערנות גם לא לדרוך עליהן בצעידה על החול, היתושים לסוגיהם, כולל הכוכב החדש, הטיגריס האסיאתי (שהוא כנראה שילוב של חרק וברוס לי), חודרים אלינו הביתה לסלון ולמיטה ועוקצים אותנו בלי הבדל דת, גזע או מין, גם כשיש על פנינו מסיכה.
נכון, יש צרות גדולות יותר, לא מתים מזה, המשק לא יושבת בגלל יתושים, ובחדשות לא ידווחו על גידול אקספוננציאלי במספר המתגרדים. אבל זה לא אומר שצריך להקל ראש בעניין.
למי שאולי שכח, היצור הנ"ל היה אויב הציונות כבר בשנות ה־30, כשהוא נקרא אנופלס ותקף את חלוצינו החרוצים עם קדחת, בזמן שהם ייבשו ביצות להנאתם. למרות שעברו מאז יותר מ־90 שנה וכבר אין מלריה, בני משפחתו עדיין כאן, עושים ימים ובעיקר לילות כדי לנסות לפגוע ולחבל בשגרת חיינו ובמפעל הציוני.
מדובר בטרוריסט ערמומי ויעיל במיוחד. יתוש קטן אחד שנקלע לחדר השינה שלך יכול להרוס לך לילה שלם, ולהפוך גם את היום שלמחרת לסיוט, כשתתעורר עקוץ כאילו חלית באבעבועות רוח, תתגרד כל היום כמו שימפנזה ותנסה להסביר שהכתמים האדומים זה לא קורונה.
קישור לטור המלא בפרופיל שלי >>

יום האב שמח❤️

הטור מתוך @israelhayom לא ברור בד

הטור מתוך @israelhayom
לא ברור בדיוק איך זה קרה, אבל בתנו השלישית והמתוקה, המכונה בפי כל ״התינוקת״, חוגגת 16. כבר כשנולדה וקיבלתי את התפקיד המכובד להעביר אותה בעגלה מחדר היולדות לחדר התינוקות, אמרה לי האחות בכניסה ״מזל טוב, סבוש״. הייתי בן 45, אז תארו לכם איך אני מרגיש עכשיו, 16 שנים אחרי.

לא ברור איך במהירות כזאת ובלי שממש שמנו לב, התינוקת, שכנראה תיקרא ככה גם בגיל 30, כבר לומדת בתיכון, לומדת למבחן תיאוריה בנהיגה והולכת למסיבות שבהן החבר׳ה (לא היא) מעשנים, שותים ומציגים קעקועים לרווחה.

גיל 16 הוא מעבר משמעותי. אני עדיין זוכר את עצמי באופן מעורפל כנער שובב ובעל בלורית בשנות ה־70, וההשוואה להיום היא בלתי נמנעת. אנחנו היינו אנלוגיים, ילדי רחוב ושכונה עם טלוויזיה בשחור־לבן. הם, אתם יודעים, דיגיטליים. אינטרנט, סלולר, אינסטגרם, ריאליטי. רק בית הספר הוא אותו בית ספר, עם מורה ולוח ומבחני בגרות, ואני שואל את עצמי לא פעם אם לא חשוב יותר להשקיע בלימודי טיקטוק, שיווק באינסטגרם ויצירתיות עכשווית, במקום בעוד פרק בתנ"ך. לפחות שיתאימו את המקורות הנלמדים לזמננו, ויוסיפו לזוגות שעולים לתיבת נוח את נועה קירל ומרגי.

המהירות שבה מתחלף היום דור היא אחרת ממה שהורגלנו אליו. בדור שלי היה פער בין ההורים לבינינו, והם חשבו שמוזיקת הרוק שלנו מטומטמת, השיער שלנו דבילי והבגדים שאנחנו לובשים מרופטים ומלוכלכים. בדור של התינוקת, לא רק ההורים נחשבים לזקנים, אלא גם האחיות שלה, שמבוגרות ממנה בשנים מעטות, אבל כבר לא מתעסקות בטיקטוק, רואות דברים אחרים בטלוויזיה ושומעות שירים אחרים. כי אם סרטון נמשך מקסימום 15 שניות, 10 שנים הן תקופה שמקבילה באורכה לעידן הקרח.

בדור של התינוקת, לא פחות משחשובה המהות של האירוע, חשוב איך הוא מצטלם. הרי מה שווה ביקור במקום כלשהו אם הוא לא מצולם בזווית הנכונה עם התאורה הנכונה ומועלה לרשת עם הפילטר הנכון?

אנחנו, ההורים, מעודדים את ילדינו לשתף אותנו בכל מה שקורה איתם ותמיד להגיד לנו את האמת, אבל ממש לא ששים לחשוף את האמת על מה שאנחנו עשינו בגילם. אני, למשל, נוהג להטיף לבנותיי על חשיבות הלימודים, ומגלה שהמשפטים שאני אומר הם בדיוק אותם משפטים שהוריי אמרו לי ושאצלי הסתיימו בהשכלה תיכונית - כלומר, שחצי מזמן בית הספר ביליתי בים התיכון. לך תסביר לתינוקת שאני מכיר בבית הספר שלה את כל פינות העישון ואת כל הפרצות בגדר כדי לברוח הביתה.

קישור לטור המלא בפרופיל שלי>>>

מתוך הטור של השבוע ב @israelhayom

מתוך הטור של השבוע ב @israelhayom
הקיץ מתקרב, עתידן של הטיסות לחו"ל לוט בערפל, ואת הטרמינלים הריקים בבן־גוריון אפשר להפוך למסלולי סקייטבורד או למתחם הבא של "נינג'ה ישראל". הישראלים משתוקקים כבר לאיזו חופשת הכל כלול, אבל לא ברור מתי יהיה אפשר לנסוע ולאן, וגם איך נממן את התענוג - אלא אם כן ימציאו טכנולוגיה שהופכת את האלכוג׳ל מהבקבוקים שצברנו בבית לבנזין 95 אוקטן. רבים עוד מלקקים את פצעי הקורונה, אחרי שלא הרוויחו שקל חודשיים ורוקנו את כל החסכונות על אוכל מוכן.

כתוצאה מהתסכול, אנשים מעלים תמונות ממקומות אקזוטיים עם טקסטים בסגנון "כאן הייתי אמור להיות עכשיו". שילוב של התרברבות מהולה בתסכול, שהיה יכול להתאים גם לבנט ולשקד כשהם מסתכלים על משרדי הביטחון והמשפטים שעליהם זממו כשעוד היו בחבורה הנכונה.

ככל שמעמיקים במחשבה על חופשה בעת הזו, כך עובר החשק, ומבינים שזו תקופה שבה עדיף לוותר על המטוס לטובת מטוש. גם מי שימצא טיסה שאיכשהו תתקיים, יצטרך להגיע לטרמינל לפחות ארבע שעות קודם. שם יעשו לו בדיקות רפואיות, ויש מצב שהמגנומטרים, ששימשו עד עתה כדי לוודא שאין לך חומר נפץ על הגוף, יפלטו גם צילום רנטגן, ושהבדיקה הגופנית של המאבטח ששואל אם ארזת לבד תכלול גם שאלות כמו "השתעלת לבד?" או "נתנו לך איזה וירוס להעביר?" המחשבה לטוס במטוס עם עוד 300 חשודים, שייצמדו אליך בשרוול בלי החלונות בדרך למטוס, ואחר כך ינשמו וינחרו עליך עד אירופה, לא מלהיבה במיוחד. אני בהחלט אהיה רגוע יותר אם במקום הכלכל הראשי והדיילות שמציעים מוצרים פטורים ממכס, יהיו על המטוס רופא ואחיות, ואם בתחילת הטיסה יכריזו ברמקול "כאן הפרופסור שלכם, גבי ברבש". אני מזכיר לכולנו שיש במטוסים מערכת של מסיכות חמצן, שאף פעם לא ממש ראינו, ואולי זה הזמן לבדוק שהכל תקין. אפשר גם להגדיל מעט את כיסוי העיניים שמחלקים בטיסות ולהפוך אותו למסיכת פנים. אני אישית אעדיף לטוס עם שקית אשפה על הראש, וגם זה רק בתנאי שמדי פעם במהלך הטיסה יהיה אפשר לפתוח חלון.

לגבי תוכנית הבידור בטיסה, אשמח אם יוותרו על כל סרטי האימה הכוללים מגיפות וכל מיני יצורים שמשתלטים על כדור הארץ, וגם סדרות בית חולים וסרטי באטמן (בכל זאת, עטלף) פחות יתאימו.

העולם עדיין לא מאפשר לנופשים לנסוע לאן שבא להם, כך שמספר היעדים המוצעים מוגבל. קפריסין מקסימה, אבל החופים שם דומים מאוד לחופי עכו ואכזיב, ולא בטוח שזה שווה שבועיים בידוד בחזור.

קישור לטור המלא ולפודקאסט בפרופיל שלי >>

מתוך הטור של השבוע ב @israelhayom

מתוך הטור של השבוע ב @israelhayom
לאחרונה מצאתי את עצמי מתלבט בסוגיה פילוסופית: האם עלי לתרום מהידע שצברתי במהלך חיי ולחלוק אותו עם אנשים זרים שאני רואה ברחוב ושלדעתי עומדים לעשות טעות מרה, או שאני צריך להעדיף את עקרון הפרטיות, להימנע מדחיפת אפי לעניינם של אחרים ולהשאיר אותו תחוב מאחורי המסיכה.

אף שתמיד ידעתי שדעתי לא מעניינת אף אחד, עם השנים פחתה אצלי הבושה בקשר לתהייה מה יגידו עלי. ויתרתי על ה״קוליות״ שאופיינית לטיפוסים קורקטיים ולא מתערבים, וגבר בי הרצון להיכנס לעמדת היועץ. לא פעם שיתפתי בעניין את הגברת הראשונה (גם היועץ צריך להתייעץ), תהיתי מה היא חושבת בעניין העצות שאני משתוקק לתת ליקום ולתושביו, והיא בתגובה תלתה בי מבט השמור לטיפוסים לא ממש אפויים ויעצה לי להפסיק לתת עצות ולהתרכז בחיים שלי.

אבל בעולם שמלא ביועצי תקשורת, יועצים משפטיים, יועצי מס, יועצות הנקה ויועצים ארגוניים (שבאמת מייעצים לך לאיזה סוג של יועץ כדאי לך להפוך), הגיע הזמן להיעזר גם ביועצים שמבינים בתחומים הבאמת חשובים של החיים. כאלה שאולי לא למדו את מקצוע הייעוץ, אבל נהנים מניסיון חיים ארוך ויקר ערך.

קישור לטור המלא ולפודקאסט בפרופיל שלי >>> איור: @taliks

מתוך הטור של השבוע בישראל היום:

הטלפון החכם הכניס לחיינו המון דברים חיוביים. בלי תוכנות הניווט לא הצלחתי להגיע בזמן לשום מקום לא מוכר, למרות שנהגתי עם מפת המדינה בקנה מידה של 1:1. תוכנות תשלום החניה שחררו אותנו מכרטיסי החניה האידיוטיים, שנאלצנו לרכוש בקיוסקים ולחורר כאילו אנחנו בשיעור יצירה. הנייד סורק בשבילנו צ'קים במקום שנלך להפקיד אותם בחריץ, שתמיד קיים חשד שבצידו השני מסתתר האופנובנק; הוא מודד לנו דופק בזמן ריצה, ואפילו משמש כרטיס עלייה למטוס וחוסך לנו את החרדה הנוראה שמא נאבד את כרטיס החזרה. בזכות הטלפון הנייד, חירשים יכולים לשוחח בווידאו בשפת הסימנים, אפשר לצלם לבת הזוג זוג נעליים ולקבל אשרור לפני קנייה, ואפשר גם לשלוח סרטונים שלך או לשרשר סרטונים מצחיקים של אחרים (ולהגיד שהם שלך). אחד מתוצרי הלוואי של הטלפון החכם והסרטונים הוא תעשיית ההקדשות. אם בעבר אנשים הסתפקו בברכה משלהם למכר שחגג יום הולדת/בר מצווה/חתונה, היום כדאי לברך את חתן השמחה באמצעות סלב. מושא הברכה יתרגש מכך שסלב רם־מעלה (או לפחות, בינוני־מעלה) התפנה לרגע מכל עיסוקיו (גם אם אלה כוללים בעיקר השקות של אבקות כביסה) כדי לברך אותו; והמכר שבשמו נשלחה הברכה מציג את עצמו כמשקיען, תקתקן ובעל קשרים בעולם הזוהר (או לפחות בעולם האיציק זוהר). כמו זמרים, שחקנים וכוכבי ריאליטי, גם אני מתבקש מדי פעם לברך באופן אישי אנשים שמעולם לא פגשתי. במקרים כאלה אני תוהה אם בעל השמחה בכלל מכיר אותי, ואם התגובה שלו למראה הברכה לא תהיה "מי זה הקירח הזה שמברך? מה אתה מביא לי סתם אנשים מהרחוב ולא את דקל וקנין?" הפניות אלי מזכירות לי פניות שאני מקבל ממפיקות בתוכניות אירוח ואקטואליה בטלוויזיה, שאני תמיד תוהה לכמה אנשים הן הציעו לפניי, ולמה לעזאזל חשבו שאני רלוונטי. √ √ √

מתברר שטרנד ההקדשות הוא כבר מזמן תעשייה, שבה אני אחד הדבילים שעדיין עובדים בהתנדבות. יש אפילו אתר ייעודי, שבו תוכלו לבחור מתוך קטלוג איזה אח״מ (או לפחות אמ״מ - איש מוכר מעט) תרצו שיברך את יקירכם, וכמה הוא גובה. אין ספק שמבקשי הברכות יודעים להעריך את זה שאני חי בעולם הישן, שבו מברכים בלי לקחת על זה כסף. לא מעט פעמים, אחרי שאני מספק את הברכה המבוקשת, הם חוזרים אלי בבקשה לטייק נוסף, כי ״חסר קצת רגש״, ״צריך לעשות את זה יותר מצחיק״, או ״שכחת להגיד לו ׳יא קקה'".
קישור לטור המלא בפרופיל שלי >>
איור: @taliks
@israelhayom

לפני זמן מה ניגשתי לטפל בעניין ביורוקרטי עבור אמא שלי. הפקיד שמולי עדכן אותי שההליך מצריך את תעודת הלידה שלה, מה שלא נשמע כמו סיפור גדול, אלא אם כן הקליינטית היא בת 93, נולדה בפולין ועברה את השואה ועוד כמה מלחמות על הדרך. בקיצור, משימה פשוטה בערך כמו להשיג את תעודת הנישואים של אדם וחווה.

החלטתי לקחת את העניין כפרויקט, ובעצה אחת עם השכן היודע־כל שלי, חנוך, נכנסתי לאתר בשם פרילנסר דוט קום, שם פרושים לפניך עשרות אלפי פרילנסרים המציעים את מרכולתם בכל נושא שבעולם ובכל שפה: עיצוב אתרים, בניית אפליקציות, הקמת מערך מכירות בהודו, כתיבת תוכניות שיווק, ומה לא. חוץ ממאלף יתושים היה שם בערך הכל.

חיפשתי באתר תחקירן משפטי בעיר הולדתה הקטנה של אמי, ומצאתי כמה שהסכימו לבצע את המשימה תמורת כ־150 שקלים. בחרתי בחור אחד מתוך הרשימה, והפקדתי בידיו את הביצוע.

ואכן, אחרי כמה ימים והתכתבויות, כולל ביקור שלו במשרד הפנים הפולני, הבחור הצליח לחלץ את תעודת הלידה של אמי משנת 1926. די נדהמתי, והבטחתי לעצמי שאשתמש שוב בשירותי האתר הזה, אלא שמאז לא הצלחתי לחשוב על מוצר שכדאי למכור ברחבי הודו, ואחרי שוויתרתי על הרעיון להמציא במבה בטעם קארי, שכחתי לגמרי
איור: @taliks
קישור לטור המלא בפרופיל שלי >> @israelhayom

המבחנים הפסיכומטריים נכנסו

המבחנים הפסיכומטריים נכנסו לחיינו בשנות ה־80. הדור שלי ניצל מהם, כך שלשמחתי, לא נאלצתי לחוות אותם על בשרי. לעומת זאת, חוויתי פסיכומטרי עם הבכורה, ועכשיו שוב עם האמצעית. המבחן צריך לתת למוסדות האקדמיים מושג על יכולותיו של התלמיד בשילוב עם תוצאות הבגרות, אבל כשיש קורסי הכנה, לא ברור מה בדיוק בוחנים פה, יכולת שכלית או כישורי חרישה בקורס?

במהלך השבוע האחרון נקראתי לדגל על ידי בתי הפסיכומטרית, כדי לבחון את הידע שלה ואת התקדמותה בפרק העברית. לא ממש הבנתי איך ביטוי כמו "מוכיח בשער" או מילה כמו "אורלוגין" ישרתו אותה בהמשך החיים, אלא אם כן היא מתכוונת לפתח קריירה בסגנון מאיר שלו או לעבוד כמתקנת אורלוגינים, אבל זרמתי.

מתברר שאף שלא הצטיינתי יתר על המידה בלימודיי בבית הספר, המורים המוצלחים וספרי "השביעייה הסודית", "פטריק קים" ו"הימאים באים" שקראנו הצליחו להחדיר למוחות של בני דורי כמות לא מבוטלת של עברית גבוהה, שלילדים של היום נשמעת כמו סינית עם קורונה. מה לעשות שבטיק טוק פחות מזכירים מושגים כמו "גזוזטרה", אולי כי עד שיסיימו להגיד את המילה הזו כבר יעברו 15 השניות שהן המקסימום באפליקציה הזאת.

היכולת שלי לבאר לבתי מילים וביטויים כמו "בולמוס" או "על אפך ועל חמתך" (שהיא שיננה על אפה ועל חמתה) חילצה ממנה קריאות התפעלות, והמניה שלי כדמות אינטלקטואלית עלתה מ־0 לכיוון 20.
מה בדיוק אומרת עליך הצטיינות בפסיכומטרי? האם יש לך סיכוי משופר להיות רופא טוב בגלל שאתה שולט בביטויים נידחים בעברית ויודע קצת מתמטיקה? האם זה מעיד במשהו על היכולת היצירתית שלך או על כישרונות החבויים בך, שישנו את העולם? לא בטוח. בכל מקרה, אם תיתן לדור הצעיר לפרש את הביטויים בבחינה הפסיכומטרית לפני סיום הקורס וללא תיווך מבוגר, סביר שזה ייראה בערך ככה >> קישור לטור המלא ולפודקאסט בפרופיל שלי >>
איור: @taliks
@israelhayom

מלמד את חיים איך להכין חביתה 🍳 @chef_haim_cohen

עקבו אחרי באינסטגרם

Copypaste בניית אתרי וורדפרס לאומנים