איור טליק לזר
לפעמים, מלאכתם של צדיקים (או של עצלנים) נעשית בידי אחרים. חבר שלי שאול, שגר ביישוב גלילי לא רחוק מראש פינה ויש לו גם כמה צימרים לתפארת, שאל אותי לאחרונה אם מעניין אותי להיכנס איתו לשותפות בעסק. הוא הציע לי ולגברת הראשונה להתארח אצלו לכמה ימים ולדון בעניין.
בניגוד אלי, רעייתי פחות מתלהבת מהרעיון הגלילי. מבחינתה, צימרים ושהייה במקומות מחוץ לאזור חיוג 03 הם עניין לנופש ולמנוחה, לא למגורי קבע או לפרנסה, והרעיון לתפעל צימר ולארח בו אנשים זרים נשמע לה אטרקטיבי בערך כמו לקבל את החיסון הרוסי. ניסיתי לשכנע אותה בכל זאת לבוא איתי, תוך שאני שואל אותה אם לא בא לה לבלות לילה או שניים באווירה אחרת. היא הזכירה לי שגם לבלות לילה בכלא בטורקיה זו אווירה אחרת, והפצירה בי לנסוע לבד לגליל.
נסעתי. אמנם בלי מקל ובלי תרמיל, אבל שמח וטוב לב, כשברקע מוזיקה קלילה ואווירה חיובית. שאול קיבל אותי בשמחה, והתיישבנו במרפסת לשתות תה גלילי באוויר הצח. הוא דיבר על המצב, אמר שהוא קצת מתקשה עם כסף, סיפר על התוכניות שלו להרחיב את העסק ועל כך שהוא מחפש שותף שיעזור במימון. לא יכולתי שלא לקנא באיכות החיים הכפרית שלו, בזמן שאני חי חיי לחץ ונושם אוויר אגזוזים במרכז.
קבענו שבסביבות שבע בערב נשב לארוחה משותפת במרפסת הנהדרת שלו ונשוחח על החיים. אלא שבסביבות 17:00 הוא התקשר אלי, אמר שהוא חייב לנסוע בדחיפות לטפל באירוע משפחתי במרכז, ושאל אם אוכל להחליף אותו עד הבוקר במטלות ניהול הצימרים. אמרתי שאין שום בעיה, שלושה צימרים זה קטן עלי, אני מתקתק את זה בקלילות.
דמיינתי את השיפוץ היסודי שאערוך במבנים, כולל בנייה של ג'קוזים חדשים, הרחבת פינת החי (כולל סוסים שעליהם יוכלו האורחים לרכוב), שתילת כרם קטן של גפנים שישמשו בעתיד לייצור עצמי של יין ביקב שאקים, ובניית אגף מיוחד לכנסים ולהרצאות לצד בקתות המגורים, כולל הופעות קטנות של אמנים שאביא מהמרכז.
התחלתי להיכנס לתפקידי החדש כיאיר ניצימר, כהן הנופש והשלווה של הצפון. בתור גלילאו גליליי הגלילי לא הסתפקתי בחלומות, אלא פתחתי את המחשב והתחלתי להרכיב תוכנית עסקית, עם הוצאות והכנסות. התוכנית הראתה שעם הביקושים של היום, אפשר יהיה לכסות את ההשקעה בתוך שנה עד שנה וחצי, שאחריהן המקום יהיה רווחי לאורך כל שנות הפנסיה שלי.
המחשבות והשקט הופרו כשהגיעה מכונית שממנה בקעו צלילים רועמים של ״איפה כל החברות שלך?״. יצאו ממנה חמישה צעירים עליזים, שבאו לחגוג מסיבת רווקים בשני צימרים שהזמינו. רשמתי את פרטיהם בספר האורחים ונתתי להם מפתחות וסט מגבות.
בסביבות 19:00 שמעתי דפיקה בדלת. כשפתחתי, עמד מולי אדם לא מוכר שאמר ששמו ציון, הוא מצימר 3, ואין לו מים חמים. הלכתי איתו לצימר, ואחרי בחינה מדוקדקת של המצב, שכללה הכנסה של היד שלי מתחת לזרם המים במשך שלוש דקות ותפילות חרישיות שהם יתחממו, נאלצתי להודות שהוא צודק, ויש כנראה בעיה עם הדוד. ניסיתי לחבר כמה חוטים, אבל זה לא הביא לתוצאה המצופה, אלא אם כן מישהו ציפה שאתחשמל.
צלצלתי לשאול, אבל הוא לא ענה. רצתי למשרד, מצאתי מספר טלפון של איש דודים וביקשתי ממנו לבוא כמה שיותר מהר לתקן את הבעיה. הוא אמר שמאוחר לו, וינסה להגיע עד הבוקר. שיקרתי לציון, שעמד כעוס עם מגב ביד (לא ברור אם כדי לגרוף את המים הקרים או כדי לגרוף את הראש שלי), שהחשמלאי בדרך. אמרתי לו שאין סיבה להתעצבן, אבל הוא ענה שדווקא יש – גם הביוב בצימר שלו עלה על גדותיו, וכל החדר הוצף.
שקלתי להגיד לו שזה דווקא נחמד, ושהזרימה בחדר יכולה לחסוך לו את הנסיעה מחר לשיט אבובים בבניאס, אבל נזכרתי בתפקידי האחראי. מצאתי פומפה ומפתח שבדי, ופתחתי את הסתימה. הוצאתי את השטיחים לייבוש, ניקיתי את החדר, והזמנתי את ציון ומשפחתו להתקלח בחדר ששאול הקצה לי, למרות שידעתי ששאול מקפיד על הפרדה בין אורחים למארחים.
הלכתי למסיבת הרווקים בתקווה להרגיע את האירוע, אבל בשלב הזה כבר לא היה עם מי לדבר. החבר'ה, כנראה כמחווה להסכם עם איחוד האמירויות, רקדו ברחבי הצימר עם גלביות, כאפיות ונרגילות בסגנון דובאי, כשרקדנית בטן מקומית בשם מלי שמעון – שהיא, כך נאמר לי, היורשת של ברי סימון האגדית – מלווה את האירוע בכוריאוגרפיה שלא הזכירה את "אגם הברבורים". אחד החוגגים אמר לי ששאול הבטיח להם בפירוש שאין בעיה לקיים מסיבה, והבנתי שאם אנסה להתווכח, החתן המיועד עלול להפוך את הראש שלי למתקן אימונים לפעולת שבירת הכוס.
פרשתי לישון, כדי שאוכל לקום ב־5 בבוקר להכין ארוחת בוקר גלילית לכל האורחים. ב־5 צלצל השעון, ואני רצתי ללול התרנגולות כדי לאסוף ביצים טריות ולחלוב את העז. הרי בברושור של שאול כתוב בפירוש ״ארוחת בוקר גלילית אורגנית, כולל ביצי משק שלנו, חלב עיזים טרי מהעז רחל ומיצים סחוטים טבעיים״.
הכנתי כמה חביתות עם קוטג׳ וזיתים, חתכתי קצת ירקות, אבל מפאת חוסר זמן ומבט כועס של רחל, דילגתי על החליבה וגם על הסחיטה, ומזגתי לקנקנים חלב עיזים מקרטון ומיץ מקופסת פלסטיק טבעי. קישטתי בקצת תימין ורוזמרין והכנתי תה מלימונית ומלואיזה שקטפתי בחוץ. אחרי שהאורחים התלוננו שהתה קצת מר ויש להם עקצוצים בלשון, ובדיקה במגדיר צמחים, הבנתי שזו לא היתה לואיזה אלא סרפד.
כמה אורחים, שהיו עצבניים מלילה בלי שינה, התלוננו שהמגבות לא רכות, ושבשנה שעברה, כשהם התארחו בצימרים של רבינוביץ' ממול, הארוחה היתה יותר גלילית וגם נתנו לילד שלהם לרכוב על פוני. מהחדר של מסיבת הרווקים לא נשמע ציוץ. הם רקדו כל הלילה ועכשיו ישנו, אבל מלי רקדנית הבטן הגיעה ושאלה אם יש מצב שאני מחזיר אותה הביתה, כי עם הכמויות שהחבר'ה במסיבה שתו, היא ממש לא רוצה שהם יסיעו אותה.
חבשתי לילד את האצבע, ביקשתי ממלי הרקדנית שתאכיל את החיות עד שאקח אותה לתחנת האוטובוס, ורצתי לטלפון, שלא הפסיק לצלצל כדי לקבל הזמנות של אורחים לשנה הבאה.
ב־11 הגיע הטכנאי לתקן את הדוד. הוא אמר שזו עבודה גדולה וייקח לו כמה שעות, כי מישהו חיבל בחוטים ובצינורות ועשה גם בלאגן בביוב, ועכשיו הכל מוצף. עשיתי את עצמי כאילו אין לי מושג, ואמרתי שאני כבר חוזר. המשפחה של ציון עזבה בלי לשלם, ובהשראתה, הקפצתי את מלי לתחנה וברחתי הביתה.
כשהגעתי, הגברת הראשונה שאלה איך היה. עניתי שקצת ירד לי מהחלום לנהל צימרים, אבל שאלתי לדעתה על הרעיון החדש שלי – לפתח אפליקציה ללימוד ריקודי בטן ביחד עם רקדנית בשם מלי. היא נאנחה ואמרה שאני נשמע עייף, ואולי הגיע הזמן שניסע לנוח קצת בצימר בצפון. √
