אחוזת ראשונים -טליק לזר
לכבוד חג השבועות ניסיתי להיזכר בסיפורי הביכורים שלי. הפעם הראשונה והבלתי נשכחת שלי בכל מיני עניינים חד פעמיים. אהבת הביכורים שלי, שהפכה לנטישת הביכורים שלה אחרי שעזבה אותי לטובת מישהו שאני לא בטוח שזה היה אפילו סטוץ הביכורים שלו באותו שבוע. או הסיגריה הראשונה, כשברקע הפעם הראשונה שבה שמעתי את לד זפלין ודיוויד בואי, ובעקבותיה הסירחון הראשון והמחנק הראשון בגרון.
גברים זוכרים מצוין מכות שפגעו בהם, פיזית ונפשית. גבר לא ישכח את הפעם הראשונה שבה השתתף בתגרה, בעיקר אם הוא היה בצד החוטף. השנה אני חוגג 40 שנה לפעם הראשונה שבה חטפתי מכות, וזה מרגיש כאילו זה קרה אתמול. הייתי בכיתה ח', הלכנו בשכונה כמה בנים מרוצים מעצמם, ונערים משכונה אחרת, שהיו כנראה פחות מרוצים, החטיפו לנו כהוגן. מעניין אם גם הם זוכרים את האירוע, כי עבורם לא נראה שאלה היו ראסיות הביכורים.
מי לא זוכר את נסיעת הביכורים שלו לבד לחו״ל? הטיסה הראשונה, המקדונלדס הראשון, הפעם הראשונה שבה כמעט נדרס בלונדון ממכונית שבאה מימין. להבדיל, כולנו זוכרים את ההלם ואת טעם החול בפה בטרטור הביכורים בטירונות, ואת יציאת הביכורים הביתה, שהסתיימה בריור הביכורים על הכתף של מישהו באוטובוס.
לידת הביכורים היא כמובן אירוע מכונן, כולל מראה הרעיה הסובלת, חוסר האונים בהחתלת הביכורים, עגלת הביכורים שעלתה יותר מטרקטור בחגיגות הביכורים בקיבוץ, ומוצץ הביכורים, שאחריו יירכשו עוד אלפיים. גם הפעם הראשונה בה אתה נפרד פיזית מהלב שלך כשהילדה הראשונה נאבדת לרגע בים היא זיכרון ביכורים.
אנשים נוהגים לקדש בזיכרונם את נשיקת הביכורים ואת סקס הביכורים. זה הגיוני אם מדובר במשהו ראוי, מכובד, מלא תשוקה ותום, כשהיה שם עוד מישהו משמעותי ביחד איתך. רק שברוב המקרים מדובר באירוע קצת פחות יוקרתי, שבו היית מבוהל ועסוק בעיקר בעצמך ובפחד שאמא שלך תיכנס לחדר ותחטוף את שבץ הביכורים שלה. חוץ מזה שיש אנשים בגילי, שעם כל הכבוד לסקס הראשון שלהם, כבר מביטים קדימה בדאגה לעבר הסקס האחרון שלהם.
ביכורים זה גם ציוד אלקטרוני ומכאני. לעולם לא אשכח את האורגן הראשון שלי, את המחשב הראשון, הטוסטוס הראשון שהיה הסמל לשחרור ולעצמאות, ועליו יכולת להרכיב את הסקס הראשון. את המכונית הראשונה, שאולי לא הגיעה ראשונה בתחרויות, אבל הגיעה עד אילת בלי מזגן, וכבודה במקומה מוסך.
אולי מתוך הצער על אובדן האהבה הראשונה, נבעה הלהקה הראשונה שלי. שבניגוד לשאר הדברים הראשונים, זכורה לי עד היום.
בשבועות האחרונים, בנסיעות הרבות של הלהקה שלנו ברחבי הארץ, הנהגנו חידון חדש שמעביר לנו את הנסיעות הארוכות בנעימים. התפקיד שלי הוא להביא לרכב של הלהקה כמה רשימות של מצעדי פזמונים ישנים משנות השבעים והשמונים, אנחנו בוחרים מצעד שבועי עברי או לועזי משנה מסוימת, ואני, בתפקיד יצחק שמעוני, צריך לתת לחברים מהלהקה והצוות רמזים בסגנון ״במקום הרביעי במצעד גלי צה"ל של 17 בנובמבר 1977, שיר בלעז של צמד שאנגלית היא לא שפת אימם. רמז לשם ההרכב: "מה קרה?״
התשובה הנכונה כפי שתורגמה במצעד היא: ״כן אדוני, אני טובה בבוגי״, של הצמד הספרדי באקרה. את החידון אנחנו מלווים בקריאות ״מקום ראאאשון… בריטניה!!״, בנוסח רשת ג' של פעם, כשחברי הלהקה, האמרגן, התאורן ואנשי הסאונד מגלים בקיאות לא פחותה מזו של טוני פיין ושוש עטרי בשיאם.
חשיבותם של מצעדי הפזמונים היתה תמיד שנויה במחלוקת, בעיני אחדים דירוג של שירים הוא קצת רדוד, אבל תאמינו לי שאין כיף גדול יותר ליוצר מלראות שיר שלו מטפס במעלה מצעד פזמונים ומגיע לפסגה. הפעם הראשונה שאת/ה שומע שיר שלך ברדיו היא רגע מתוק, והוא ממשיך להיות מתוק כשאתה מבין שהשיר הפך ללהיט, אולי לנכס צאן ברזל, נכס מניב בבנק וזיכרון מתוק לעוד הרבה אנשים.
שיר הביכורים של יזהר אשדות ושלי נוצר כשהיינו בני 19. אגב, בניגוד לסקס הביכורים של כל אחד מאיתנו, אנחנו דווקא שומרים על קשר רציף וקרוב, למרות שעברו ארבעים שנה.
זה היה במסגרת שירותינו בגלי צה"ל, לילה אחד התגנבנו לאחד האולפנים השוממים וכתבנו תוך כדי נגינה והקלטה את המילים והלחן של ״תנו לי, תנו לי רוקנרול״. הדבר היפה בשירים ראשונים הוא החופש המוחלט. אף אחד לא מכיר אותך, לא מצפה ממך לכלום, ואתה חופשי להשתטות, להיות אתה עצמך, בלי התסביכים והכבדות שיגיעו אחר כך.
השיר, שעמוס בשטויות ובדיחות פרטיות, ביטא תחושה לא לגמרי מדויקת, כי די אהבנו חלק מהדיסקו של התקופה, ועד היום יש לנו רספקט עצום למי שידע לעשות אותו טוב ואיכותי. את הסינטיסייזר ה״חדשני״, ששימש את צביקה פיק ב״נאסף תשרי״, לווינו מאולפני קוליפון ביפו, ובבוקר שאחרי ההקלטה העלמנו ראיות, החזרנו את הסינטי לבעליו, והיה לנו שיר ביכורים משעשע.
כשהשיר בגרסתו המאוחרת יותר יצא לרדיו, היינו דרוכים כמו קפיץ. בכל פעם שהשמיעו אותו הציפה אותנו תחושה מתוקה, כמו שחשים רק בפעם הראשונה. נכון, היה שדרן אחד שאמר ש״זה הדבר הנורא ביותר שהוא שמע מעודו״, אבל זה לא הפריע לו אחרי כמה חודשים, כשהשיר הפך ללהיט, להתחנן שנבוא להתארח בתוכניות שלו.
את השיר הזה אנחנו מנגנים עד היום בהופעות בשמחה גדולה. למרות שהוא לא השיר הכי חשוב בעולם, יש לו אצלי פינה חמה בלב.
הופעת הביכורים שלנו התקיימה הרבה זמן אחרי שהשיר נכתב, האולם היה מפוצץ עד אפס מקום בבני נוער שידעו את כל שירי האלבום שלנו בעל פה, ואנחנו, שמעולם לא הופענו קודם על במה, עמדנו מאחורי הקלעים והקאנו את הנשמה מרוב לחץ.
את התחושה הזאת חשתי שוב הרבה שנים אחרי כשעליתי בפעם הראשונה על במה לבד, כסטנדאפיסט. אני לא ממש זוכר איך הקהל הגיב, כי מסך וירטואלי שחור ירד וכיסה לי את העיניים, לא הייתי מסוגל לזוז במשך דקות ארוכות, ובאוזניים השתררה דממת אלחוט כתוצאה מהלחץ. או שהם סתם לא צחקו.
צריך לומר את האמת, רגעי הביכורים לא תמיד נגמרים טוב. אבל אין מתוק וקסום יותר מהרגע שבו אתה חווה משהו בפעם הראשונה, אפילו אם זו סטירה לאגו מנערה, או מכות מכמה מניאקים. עובדה, אני זוכר את שניהם עד היום, למרות שאף פעם לא עשינו מופע איחוד. √
