אלוהים יהיה בעזרי

סליחה שהפרעתי .איור – טליק

הגברת הראשונה היתה עסוקה בענייניה השבוע, ועלי הוטל לנהל את ענייני הבית. כמי שבילדותו הצליח להתחמק שוב ושוב מעזרה להורים, מצאתי את עצמי מהרהר, תוך כדי איסוף ג׳ינסים וחזיות מרצפת האמבטיה, בתרומה הזעומה של הבנות לאחזקת הבית.

כבר ביום העצמאות, כשהבכורה הודיעה שהיא מזמינה כמה חברים לאפטר פארטי בצהריים, הרגשתי שמשהו לא תקין ביחסי העובד־מעביד שלנו. בזמן שהיא היתה עסוקה בווטסאפ בסגירות אחרונות עם החברות שלה, אני רצתי לקנות לה קבבים, פיתות, חומוס, שתייה קלה, גחלים, מנגל חד־פעמי, בירות, ו"אל תשכח להביא גם כמה קרטיבים, כי אולי יהיה חם". בזמן שסחבתי כמו חמור רמקולים ושולחנות, היא שמה לק על הציפורניים. פה נדלקו הנורות האדומות, והבנתי שאני כנראה עושה משהו לא נכון.

ילדים הם עם מתוחכם, חמקמק וממזרי, וצריך ללמוד את דרכי הפעולה שלהם מגיל צעיר. אנחנו כנראה פיספסנו כמה תמרורי אזהרה בדרך. העניין עם הילדים הוא שכאשר הם קטנים ומתוקים, הם לא ממש יכולים לעזור, ולמרות שהם נורא רוצים לשטוף כלים, אתה מעדיף שלא – כי בכל זאת, זו זכוכית וזה מסוכן, ונשארו לך עוד ארבע כוסיות וויסקי מהסט של העשר שאתה רוצה לשמור.

בבגרותם אתה מתחיל להטיל עליהם משימות, ודקה אחרי זה, מתחרט חרטה מרה. הם איטיים ומסורבלים, מפילים צלחת פה, דלי שם, מקטרים בלי הפסקה, ועד שהם מזיזים את התחת, אתה כבר מעדיף לעשות את העבודה לבד.

וזו, רבותיי, הטעות הקריטית. זהו קו פרשת המים, שממנו אין חזרה. הילדים קולטים אתכם ויודעים שעם קצת מאמץ והתנגדות מצידם, אתם תתייאשו והאיום יוסר. הם יוכלו להמשיך לראות טלוויזיה בזמן שאתם זוחלים מתחת לספה עם מקל ספונג'ה ומבקשים שירימו רגליים. בניסיון להתחמק מעבודה הם מצטיידים ביצירתיות ששׂמה בצל את לאונרדו דה וינצ'י. חלקם הופכים לקוסמים ונעלמים כאילו בלעה אותם האדמה.

ותמיד יש, כמובן, תירוצים.

אני: "חמודה, את יכולה לשטוף כלים בבקשה?"

בת א': "אני כבר באה".

(עוברות 25 דקות).

אני: "מה קורה עם הכלים?"

בת א': "למה דווקא אני? אני בדיוק לומדת".

אני: "אז תיקחי הפסקה. אמרת שאת באה".

בת א': "אבל אני לא יכולה! יש לי אקזמה בידיים. יש אצלי חברה, יש לי מבחן מחר. אני נוסעת לפולין, אין עוזרת מחר? אוף, מה אתה רוצה ממני???"

ההתחמקות משותפת לכולן. שלוש בנות, שלוש ערכות של תירוצים, שלוש התקפות לב.

אני: "אולי תסדרי את החדר שלך?"

בת ב': "הוא מסודר".

אני: "הוא נראה כמו רחבת העירייה אחרי יום העצמאות".

בת ב': "ככה אני אוהבת אותו".

אני: "תסתכלי עליו – זה ג'ונגל. אי אפשר להיכנס אליו".

בת ב': "אבל אני לא יכולה, אני צריכה ללכת לצופים. יש לי שיעורים. כואבת לי הבטן. יש לי נקע. אין עוזרת מחר? אוף, מה אתה רוצה ממני???"

בעבר היו אצלנו במשפחה ניסיונות להכניס את הבנות למשטר. על המקרר נתלתה תוכנית עבודה מסודרת, עם חלוקת מטלות לפי ימים. אט אט לא נשארה מהתוכנית אפילו רוטציה מינימלית של מי מוציא את הפח, והבנתי שבגלגול הזה כבר לא אראה את האור.

מדי פעם, הגדולות שומרות על הקטנה, ואף גובות על כך תשלום. אבל כשהן באות לבקש ממני כסף, אלה רגעי הנקמה הקטנים שלי.

בת רנדומלית: "אבא, אפשר כסף?"

אני: "עוד מעט".

בת רנדומלית: "אני צריכה עכשיו!"

אני: "אבל אני לא יכול! יש לי אקזמה, אני לא יכול להכניס את היד לארנק. יש אצלי חבר. כואב לי הגב. אין עוזרת מחר? אוף, מה את רוצה ממני???"

עוד נודניק בחומה

פינק פלויד אף פעם לא היתה ה־להקה שלי, אבל תמיד רחשתי כבוד והערכה למוסיקה שלהם. אלא שבשנים האחרונות, רוג'ר ווטרס (אחד משני עמודי התווך של הלהקה, יחד עם דיוויד גילמור) ממש מתחיל לעלות לי על העצבים.

השבוע הוא התקשר למיק ג'אגר מהרולינג סטונס ודחק בו לבטל את ההופעה בארץ. נראה כאילו הווטרס הזה קם בכל בוקר, הולך למשרד, בודק מי עומד להופיע בישראל ומתחיל להציק לו בטלפון. אני בטוח שאחרי שייגמרו לו הכוכבים הבינלאומיים, הוא יעבור לאמנים הישראלים. כדאי שנתכונן, כי הבא בתור יהיה מוש בן ארי, שיקבל טלפון מרוג׳ר לא להופיע בפסטיבל בומבלה, כי הבומבה מזכיר את הבום העל־קולי של מטוסי חיל האוויר. דודו אהרון יתבקש לא להגיע לתימניאדה באילת, כי פעם היא היתה אום־רשרש.

כולי תקווה שהשיחה עם ג׳אגר התנהלה כך:

דרינג דרינג…

מיק: "חבר'ה, אל תענו, זה רוג'ר ווטרס. הוא רשום אצלי בנייד בתור 'נודניק – לא לענות'".

רוג'ר למשיבון: "מיק, תרים, זה רוגר ווטרס מפינק פלויד. אני יודע שאתה שם".

מיק: "היי, רוג'ר, ידעתי שתצלצל".

רוג'ר: "זה בעניין הנסיעה לישראל. אני מאוד מבקש שלא תיסעו".

מיק: "רוג'ר, אחי, כבר התחייבנו לשוקי וייס, עשרות אלפים קנו כרטיסים. בדקתי, והם לא עשו שום דבר רע לאף אחד. ולא מתאים לי כרגע, אני בדיוק יושב פה עם כמה פורטוריקניות שמתות לפגוש אותך".

רוג'ר: "תקשיב, מיק, זה חשוב. ישראל היא מדינה גזענית, אני מאוד לא אוהב את מה שהם עושים בשטחים".

מיק : "רוג'ר, סליחה שאני אומר את זה, אבל נהיית טיפה אובססיבי עם הקטע של ישראל. אני בן שבעים ועדיין לא ביקרתי בישראל, ואני לא נעשה יותר צעיר. אתה כבר היית. אז רד ממני. שמע, זה כבר מתחיל להסריח מאנטישמיות".

רוג'ר: "זה לא נכון, כלתי יהודייה".

מיק: "אז היא מוזמנת לבוא איתנו לישראל, נדאג לה. ניקח אותה לראות את החומה. סליחה, הכותל. יאללה, אנחנו צריכים לארוז. סלאמאת. רוג'ר, תתקדם". √

אותם אני באמת אוהב !