אמרתי לך שעדיף להשאר בבית?
עברנו את הסדר בשלום, וגם את החג למחרת, שהבנות קוראות לו "היום שבו אוכלים שאריות מליל הסדר". דמיינתי לעצמי איך אני נהנה מחול המועד בלי לזוז מהבית. קורא עיתונים, מסתובב באינטרנט, רואה סרטים ב־VOD ומתמכר בסתר לעוגיות קוקוס.
אבל כבר ביום שלישי בערב התחלתי לשמוע מאשתי את הנאומים על זה שכל כך יפה בצפון והפריחה משגעת ומזג האוויר נפלא ונמאס להיות בבית והילדות חייבות להתאוורר. מכיוון שאת המלחמות האלה אני תמיד גומר כשידי על התחתונה, החלטתי לנסות הפעם גישה קצת שונה.
הזמנתי אותה לשחק איתי משחק סימולציה קצר. פרשתי בפניה תסריט מפורט של כל מה שיקרה ב־24 השעות הקרובות מהרגע שנחליט לצאת לטיול, וסגרנו שגם אם אחרי זה היא לא תשתכנע, ניסע לאן שהיא תרצה.
"זה יתחיל בזה שנחפש משפחה שמוכנה לבוא איתנו ללילה או שניים בצפון. לחברים שלנו כבר אין ילדים קטנים, והם לא הדבר הכי ספונטני בעולם. הם צריכים התראה של חודש לפני יציאה מהבית ושל חודשיים לפני כל פרידה מגוש דן. לחלקם יש בעיות גב והם חייבים לישון על מזרן אורתופדי. אחרים סובלים מבעיות שמיעה, והם אפילו לא ישמעו את הטלפון שלי. רבים וטובים אינם עימנו. זאת אומרת, הם בחיים, הכל בסדר, הם פשוט ברחו לחו"ל".
"אפשר לצלצל למשפחת ארציאלי", אמרה אשתי, ומייד ציינה: "אבל הם כאלה פיינשמקרים, שמה שתציע להם לא בא בחשבון. רגע, מה עם טוכנר?"
"אם נוסעים עם טוכנר אני לא באה!" הודיעה הילדה שבדיוק עברה עם מצה מרוחה בשוקולד. "הבן שלהם כזה קרצייה, אני לא סובלת אותו".
"צודקת", אמרה אשתי. "יריב שלהם הוא באמת יצור מעצבן. שום דבר לא מספיק טוב בשבילו, ויש לו תשובה לכל דבר. בדיוק כמו אמא שלו".
הרגשתי שהמומנטום איתי והמשכתי בתסריט האימה. "בסוף נתפשר על משפחת יסעור, שהיא נחמדה והוא פוץ. הם יעשו טובה ויסכימו לבוא איתנו, בתנאי שהארגון עלינו. את תשלחי אותי למצוא לנו צימר באינטרנט, ואני אשב מול המחשב שעתיים ואחפש באתרים צימרים שנראים סביר במחיר שמתאים לתקציב של יסעור הקמצן, שינסה כרגיל לדחוף את כל המשפחה שלו לחדר אחד.
"בזמן שאני אזפזפ בין אתרי הצימרים השונים, את תתחרפני מהמוסיקה ברקע שמנסה להרגיע אותְך בזמן שאתה חוטף נרבוזה, ותצעקי לי 'תנמיך את החרא הזה!'
הבנות יריבו על מה שומעים ברדיו שלי, כי הסוללות באייפונים נגמרו. אני אזפזפ, אבל אפול על מוסיקה ערבית, שזה סימן שאנחנו כבר לא במרכז
"בפסח כל הצימרים יקרים פי שניים, והמקומות הטובים תפוסים. הצימרים שנשארו הם כאלה שמחכים לך עם מגב במקלחת, ואת תהיי עסוקה שם כל הזמן בלגרוף את המים. יסעור יגיד שהוא לא משלם 1,500 שקל ללילה, ואנחנו נציע להם בתור תחליף לילה מדברי בנגב או קמפינג בחורשת טל. היסעורים יעקמו את האף, ואחרי מסכת שכנועים יסכימו לחורשת טל, אבל מעכשיו אנחנו נרגיש כל הזמן צורך לרצות אותם.
"אני אלך למחסן להביא את האוהל ואגלה שהוא לא שם, כי נתָנו אותו בסוכות למשפחת צברי, שנסעו שלשום לחו"ל. אני אקפוץ לאיציק, כי הוא היחיד שענה לי בקבוצת הווטסאפ והודיע שיש לו אחלה אוהל. אני אסע עד רעננה רק כדי לגלות שהאוהל תפס עובש והוא מסריח ברמה מסכנת חיים. בינתיים את תעמדי במטבח, תפשירי פרגיות, תכיני מצות עם שוקולד לבנות ותעבירי את כל השאריות מהסדר לקופסאות פלסטיק כדי שניקח לדרך.
"את ואני נארוז כל הלילה תיקים, וב־2 בלילה ניפול למיטה. את השעון נכוון על 6, כדי שנצא לפני הפקקים. בבוקר אני אראה שההשכמה של הבנות זזה לאט, וכדי לא להתעצבן אני אקפוץ למלא דלק. אני אחזור אחרי שעה וחצי, כי ניסו לשכנע אותי ב"yellow" לקנות מכונת אספרסו, ונסעתי לשלוש תחנות דלק כדי למצוא שק קרח.
"הבנות יתעוררו רק ב־10, והגדולה תודיע שלא מתאים לה לבוא ואת תתעצבני, 'כי אנחנו עושים את כל זה בשבילכם!' כביש 6 יהיה עמוס ואנחנו נעצור ב'סי אספרסו', כי בכל זאת נסענו כמעט חצי שעה והבנות צמאות. יחנו שם ארבעים אוטובוסים, והתור לשירותים ייראה כמו התור לאודישנים של 'מאסטר שף'. אז נחזור לאוטו ונגיד שנמצא מקום אחר, ואני אתאפק עד ואדי ערה, שם אעצור בחריקת בלמים וארוץ במהירות להשתין מאחורי תחנת אוטובוס.
"בדרך צפונה אני אגיד כל כמה דקות 'בנות, תראו כמה יפה בחוץ', אבל אז אגלה שהן לא שומעות כלום כי הן עם אוזניות, משחקות קנדי קראש ושולחות ווטסאפים בסיטונות. ליד אלוני אבא הן כבר יריבו על מזגן או חלון. אחת תגיד שהיא 'מתעטשת מרוב קור' ואחותה תענה לה 'אז תלבשי סווטשירט'.
"אחר כך הן יריבו על מה שומעים ברדיו שלי, כי הסוללות באייפונים נגמרו. אני אזפזפ בין התחנות, אבל שוב ושוב אפול על מוסיקה ערבית, שזה סימן שאנחנו כבר לא במרכז.
"בצומת גולני אני אתלהב בקול רם מהמחלף החדש, אבל אגלה שאת חורפת עמוק ושאני מדבר לעצמי. בחורשת טל דווקא לא יהיה מפוּצץ, אבל כנראה יהיו יתושים, והבנות יסרבו להתקלח במקלחת הציבורית. הפחמים לא יידלקו ואני אלך להתחנן לשכנים שלנו, קבוצת צעירים רוסים ששומעים טראנס, שייתנו לי מדליק פחמים. יסעור יבוא אלינו בפרצוף תחת ויגיד שאי אפשר לסמוך עלינו.
"בלילה יהיה קר, ונגלה שקשה להירדם בלי מזרן, וכשמסתובבים בתוך שק שינה, הוא מסתובב יחד איתך וזה מעצבן לאללה. בבוקר יכאב לכולנו הגב ונגלה ששכחנו להביא מברשות שיניים ומסריח לנו מהפה. אני אלך למזנון לקנות חבילת מסטיק ואגלה לתדהמתי שהוא נפתח רק ב־10.
"יש להניח שנוותר על טיול בבניאס, כי כולם יהיו עייפים ולילדים של יסעור יש עצירות מהמצות. נתחיל לנסוע את הדרך הארוכה חזרה, ואני אעצור ב'אל־באבור', כדי שלפחות נסיים את הטיול עם חוויה חיובית אחת. אבל אשתו של יסעור תתבאס שמוכרים שם פיתות, כי בכל זאת היא גדלה בבית דתי ו'הדבר היחיד שעוד נשאר לי זה שאני לא אוכלת חמץ בפסח'".
סיימתי. אשתי שתקה, אבל המבט שלה אמר הכל. הצעתי לה לקחת שמיכה ותרמוס עם תה וללכת לקרוא ספר בפארק הקטן שליד הבית. היא הסכימה. אני כל כך שונא להגיד "אמרתי לך", אבל כשמוכרחים אז מוכרחים.
חג שמח.
למי שללא יכול התאפק : אתר צימרים לדוגמא http://www.zimmer.co.il/
או אתר ההמלצות המצויין של חגית הברון:
