אריק איינשטיין עבורי הוא השובב הישראלי האולטימטיבי. האיש שהמציא את הרוקנרול בעברית, הראשון שביצע שירים של הביטלס בשפת הקודש , האיש שממנו למדתי שאפשר גם לעסוק במוסיקה וגם להיות שטותניק בטלוויזיה ובסרטים. איינשטיין לקח את העבודה שלו בשיא הרצינות ואת עצמו הכי לא ברצינות שרק אפשר.
אני לא מומחה גדול ליצירותיו אבל אני מוכן להבחן על כל מעבר תופים וכל סולו מופלא של חיים רומנו באלבומים הנהדרים "שבלול" ,"פוזי" , "החלונות הגבוהים" או "בדשא אצל אביגדור". אני יכול לזמזם את הקטעים האלה מתוך שינה. אלה התקליטים הישראלים שהשפיעו עלי יותר מכל מוסיקה אחרת וזה נכון גם לגבי מערכוני לול, חידון התנ"ך, הפארודיות על הטלויזיה הישראלית בשחור לבן , חמוץ חמוץ, זומטי ולבטי , מכופף הבננות ומציצים. מודבר בתקליטים שארון הדיסקים הישראלי אינו שלם בלעדיהם. כשרצינו בתיסלם, אי שם בשנות השמונים, לעשות קאבר לשיר עברי קלאסי בחרנו בלי לחשוב פעמיים ב״כשאת בוכה את לא יפה״ ואנחנו מבצעים אותו באהבה אליו ואל שמוליק קראוס עד עצם היום הזה.
במשך מספר שנים בשנות ה 90 אני ומר אינשטיין היינו שכנים ברחוב חובבי ציון בתל אביב. לשמחתי זכיתי לבקר אצלו בדירה פעם אחת. הוא ביקש להתייעץ איתי בעניין מסוים ואני הייתי כל כך גאה שהוא רוצה בעצתי, הרגשתי שקיבלתי תואר דוקטור כבוד מהפרופסור הכי חשוב באוניברסיטת הרווארד. אתמול אחרי מסע ההלוויה ההמוני ואלפי האנשים שהתקבצו בכיכר, חשבתי לעצמי שאריק הוא אולי האלביס שלנו. אבל בניגוד גמור לאחוזה מנקרת העיניים של אלביס ,הדירה של אריק הייתה הדבר הכי צנוע שמישהו יכול לחשוב עליו.
גיבורי הילדות שלי נפרדים מהעולם הזה בזה אחר זה ואני חושב כמה חבל שאנחנו לא אומרים להם, לכל אותם אנשים אהובים, מורי הדרך שלנו, כמה אנחנו אוהבים עוד כשהם בחיים. מדוע אדם צריך למות כדי שנדבר בשבחו? למה אנחנו חוסכים מחמאות ודברי הלל מאנשים שמגיע להם ושומרים אותם לעצמנו עד שילכו לעולמם? אולי צריך לחוקק שיסדיר את העניין הזה.
שיריו לא היו נוכחים בחיים שלי באופן רצוף, לא שמעתי אותו כל יום גם לא כל שבוע, אבל הרגיע אותי לדעת שהוא שם. כמו אלבום תמונות שמחכה על המדף לרגע שבו יתקפו אותך הגעגועים ותרצה לדפדף. אריק אמנם איננו אבל הוא השאיר לנו כל הרבה ממנו למקרה שנתגעגע.
