כבר בכתה א' הכרתי בעובדה שהמוות אורב לנו בפינה ושכולנו מוצר עם תוקף מוגבל. זה קרה בעקבות רצף מקרים טרגיים שנחתו עלי: צביקה הצב שלי ברח מקופסת הנעליים וכעבור שבוע נמצא דרוס, חשופית שדרכתי עליה בטעות הפכה לחלק מהריצוף, ובהמשך אותה שנה אנשים שאהבתי נפטרו בשיבה טובה או עזבו את עולמנו בטרם עת ובלי לבקש רשות.
עוד כנער אני זוכר את עצמי נבוך בהגיעי לשבעה. מעניין שהמבוכה שתקפה אותי אז, מאפיינת אותי גם היום. בקטע הזה של "לבוא לנחם" לא ממש השתניתי. אני עדיין מבולבל, הססן וקצת חסר אונים.
ביקור בשבעה הוא אירוע מאוד ייחודי . אין יכולת לתכנן מראש, לעולם לא תדע את מי תפגוש , אין זמן מוגדר לביקורים אך יש רק שבוע, אי אפשר לבוא עם החבר'ה ולא מקובל להביא ילדים. לא ברור אם יהיה מקום לשבת אך מובטח שיהיה משהו לכרסם. גם אי אפשר לדעת אם האווירה תהיה כבדה או משעשעת, כמה זמן רצוי להישאר, כמה מותר לאכול, ועל יד מי כדאי לשבת. בקיצור, כמו תכנית הגרעין האירנית גם פה רב הנסתר על הגלוי.
לא מזמן ביקרתי בשבעה של חבר שאביו נפטר בגיל 92. גיל מכובד לכל הדעות, או כפי שאבי ייבדל לחיים ארוכים נוהג לומר "אם הוא הגיע לגיל הזה כנראה שהמיינקת לא חנקה אותו".
הדבר הראשון שהטריד אותי בדרך היה האם אני לבוש באופן ראוי. היה יום חם והייתי לבוש במכנסיי ברמודה, כפכפי אצבע וכובע מצחייה . הביקור סגר לי יפה חור של שעתיים באמצע היום ולא היה שום סיכוי שאסע עד הבית להחליף בגדים. מבחינת כיפה הייתי מסודר. בתא הכפפות יש לי באופן קבוע כיפות משלוש סוגים: שחורה ללוויות, שבעות או כנסים פתאומיים של ש"ס, לבנה לבריתות ושמחות לא צפויות, וכיפה סרוגה שמתאימה להכל – חתונות,לוויות, מסיבות של בני עקיבא, הנחת אבן פינה להתנחלות חדשה, פגישה עם קובי אריאלי, ומופע של אוף שימחעס. למקרה של מלחמה יש לי באוטו כיפת ברזל אבל זה לפעם אחרת.
כשנכנסתי לבית האבלים תהיתי מה אומר לחברי. מדובר בפרחח מתבגר וציניקן והאמירות הנוסחתיות בסגנון "משתתף בצערך" ,"שלא תדעו צער" , ו"הצטערתי לשמוע " ממש לא התאימו. הסתפקתי ב"מה העניינים" קצר וטפיחה קלה על השכם. זה נכון שאני משתתף בצערו ואשמח שלא ידע עוד צער אבל כפי שנראה הסלון בביתו לא מדובר היה בצער גדול במיוחד. בוא נאמר שלא שמעתי יללות בכי קורעות לב. האבא של החבר שרד חמש מלחמות , נהנה מכל רגע בחייו ומת בשנתו אחרי לילה במועדון הפיקוקס. ליד המיטה נמצאו כמה בקבוקי בירה ריקים, סלייס פיצה, קופסת מרלבורו, וחפיסת ויאגרה .הוא אמנם התאלמן לפני הרבה שנים אבל מצעד החתיכות לדירה שלו לא היה מבייש את חפר מרמזור. הוא גם חשב על עתיד המשפחה והשאיר אחריו שתי דירות בתל אביב ואפילו פנסיה על הכיפאק. חברי שתמיד התלונן שאין לו אחים ואימא, הבין בפעם הראשונה את היתרון במצב והיה די מבסוט שהוא לא צריך להתחלק עם אף אחד .
לפני שבחרתי היכן להתיישב פתחתי בקפה ובורקס. לא טוב לשבת רעב. החדר צפוף והאנשים שיושבים לצדך עלולים לשמוע את הקיבה שלך מקרקרת. התלבטתי ליד מי לשבת . אם תשב ליד חברים שאתה מכיר לא עשית כלום. זו לא מסיבה ואת הסיפורים שלהם שמעת מליון פעמים. בשבעה אתה חייב להיות פרודוקטיבי ולתת מעצמך את המקסימום, להיות עצוב בשביל המתים, אך משעשע כי החיים נמשכים. חשוב להיות רגיש למעמד, לקמץ ברכילות ולהיזהר בהשמצות כי אין לך מושג מי שומע. והכי חשוב זה לתת זמן איכות מנחם למישהו מבני המשפחה. כי אם לא, למה באת?
שלא כמו בחתונות בהן מושיבים אותך בשולחן "העזובים" עם אנשים לא קשורים, בשבעה יש קצת יותר אופציות. התלבטתי בין הקשישה שנלחמה בפיסטוקים עם שיניים תותבות, לבין הדודה שסיפרה על המלפפונים החמוצים שהז"ל ידע להכין. בסוף ישבתי ליד אחיו הצעיר של המנוח שחפר לי חזק על פוליטיקה והבחירות המתקרבות, והכריז שהוא מעדיף את בגין על יצחק רבין .
מתצפיות של שנים הגעתי למסקנה שאורך הביקור המומלץ בשבעה הוא 40 דקות. התקפלות מוקדמת עלולה להעליב מישהו ולהוביל אותך לביקור נוסף בתור פיצוי, ואילו נוכחות מוגזמת עלולה למתג אותך כנודניק שלא יודע מתי ללכת. אני תמיד נזהר מביקורי בוקר דלי מבקרים למרות נוחות החניה. בבוקר התחלופה דלילה וקשה להתחפף בתירוץ של "אני מפנה את הכסא לחדשים שהגיעו". תפילות עשויות להשאיר אותך במקום עוד שעה כמו כלום, לכן אם אתה לחוץ בזמן, כדאי שתתחפף דקה לפני שהדוד המסורתי נעמד בזווית של "מחפש מניין".
40 הדקות שלי עמדו להסתיים. בדרך החוצה הכנתי לי צלחת פלסטיק עם ירקות חתוכים שביניהם החבאתי גם פשטידת ברוקולי. אסור להיות חזיר בשבעה אבל גם לא פראייר. שיגידו תודה שאני לא כמו החבר שלי שאבי שמגיע לשבעות בערב כי מגישים ארוחה מלאה.
נפרדתי מהמשפחה וחזרתי לשגרת יומי, טרוד באותן מחשבות שפוקדות אותי אחרי כל שבעה. המוות לא ממש מצחיק, אבל אין מה לעשות זו דרכו של עולם. כולנו יודעים שהמסיבה הזו שנקראת 'חיים' תסתיים מתישהו, לכן צריך לנצל כל רגע, לאהוב וליהנות ממה שיש לעולם הזה להציע. בשורה התחתונה למדתי שאם תדבק בחיים מספיק, בסוף גם תצליח לשבור פיסטוק עם שיניים תותבות.
