בקרוב על בימות ישראל ״מירי לו״ – איור טליק לזר
הרעש הגדול בנושא תקציבי התרבות, השרה מירי רגב והנאמנות למדינה נרגע מעט. אני לא משוכנע שמשרד התרבות באמת צריך להציל אותנו מפני אויבי ישראל בתיאטרון הקאמרי. כמה הצגות כבר הטיפו להשמדת ישראל? מקסימום הן עודדו את תנומת אזרחי ישראל בזמן הצגה לא מספיק מעניינת. ושעות שינה הן עניין חשוב, שתורם לתפוקה במשק. גם אם היו מקרים בודדים של עכירת ישראל, לא בטוח שבגללם היה צריך לבלבל לכולנו את המוח ולהעכיר לנו את מצב הרוח.
באופן אישי הייתי שמח להיות זבוב על הקיר או בורקס על השולחן בדיון במשרד התרבות, שבו יכריעו אם לאשר או לפסול את המחזה שמתגלגל במוחי הקודח ובנפשי היהודית הנאמנה וההומייה. מחזה שעוד לא נכתב, וספק אם יראה אי פעם אור יום.
המחזה המוסיקלי, בסגנון ״מרי לו" – שלכבוד שרת התרבות אפשר לקרוא לו "מירי לו" – יספר על נער יהודי בשם שמוליק, ימני מניו יורק, בן להורים ישראלים שירדו מהארץ בשנות השבעים כדי לעשות את זה בארה״ב. עכשיו ההורים, בעלי האוריינטציה הימנית, שולחים אותו לשבועיים בישראל במסגרת מסע של בני נוער.
אחרי שבועיים בארץ הקודש הילד חוזר לאמריקה מאוהב בישראל ובנופיה, אבל גם במדריכה־חיילת הכריזמטית סתיו שפריר, שליוותה את הקבוצה עם M-16 תוך שהיא פעילה ב־V-15.
שמוליק מסיים את הקולג', עולה לארץ ומאתר את אהובתו, שעברה משירות בצבא לחברות ב"שוברים שתיקה". האמריקני יפה התואר והישראלית יפת הנפש מתאהבים, ושמוליק, שבהתחלה בטוח שכיבוש זה משהו שקשור רק להחמצת מלפפונים, לומד מסתיו על המחסומים ועל סבלם של הפלשתינים, ומאמץ דעות שמאלניות.
אחרי שהוא מחליט לשבור שתיקה ולספר להורים על המהפך האידיאולוגי שלו, הם מחליטים לנתק איתו את הקשר. שמוליק מתגייס ליחידה קרבית, ובמהלך השירות נפגע ומתחרש באוזן אחת. מתברר שבחופשה הוא הלך להפגנה, עמד ליד הרמקולים, ומישהו הגביר חזק מדי את הווליום בזמן נאום של זהבה גלאון.
כשסתיו שומעת ששמוליק מאושפז, היא תופסת טרמפ עם מתנחל בשם נועם פדרמח ששומע בגלגלצ בקולי קולות את "רוצי שמוליק קורא לך״ של אריאל זילבר. בדיוק בשורה ״הלילה הוא הופיע בחלום״, פדרמח חולם בעצמו ופוגע עם רכבו במחמוד, רופא ערבי מבית החולים שיבא, שטיפל גם בשמוליק. נועם תורם למחמוד כליה, שגורמת לו לחזור לנשום באופן עצמוני ולהתחיל לדבר יידיש.
ההורים המודאגים של שמוליק מגיעים מחו״ל לבית החולים ומחבקים אותו ואת סתיו. הם מעבירים להם מניות שליטה בחברה בבעלותם, שבונה דירות חדשות בעפרה ומפרנסת 2,000 פלשתינים. שמוליק וסתיו מתחתנים בכותל באגף החדש בטקס שעורכת רבנית רפורמית, ובחופה משמיעים את ״בואי כלה״ של אחינועם ניני. מהדיבידנד שהם מקבלים מחברת הבנייה הם מעבירים תרומה נדיבה ל"בצלם". המסך יורד. ברקע "אין לי ארץ אחרת" בביצוע הדג נחש, עם הופעת אורח של הצל.
עכשיו תגידו לי, חברים יקרים בוועדה, מה עושים עם המימון למחזה הזה?
עוד מילה על הקליבלנד קבאלירס
לפני עשר שנים נסעתי עם כמה חברים במשלחת קטנה לדטרויט. פגשנו שם קבוצה של יהודים אמידים, שאירחו אותנו יפה, וביניהם גם דן גילברט, איש עסקים רב אמצעים שבדיוק רכש את הקליבלנד קבאלירס. אני זוכר את הפרטים לא כי אני מבין גדול ב־NBA (מבחינתי זה ראשי תיבות של "נתעניין בגלגול אחר״), אלא בגלל שכחלק מהסיור, לקח אותנו גילברט למשחק של הקבוצה.
זה היה ביום שהגענו מישראל, הייתי עייף ומג׳וטלג, ובסתר ליבי קיוויתי שאם כבר תוזזתי עד קליבלנד, אוכל להבריז מהמשחק ולבקר בהיכל התהילה של הרוק, הממוקם בעיר. בסופו של דבר, כדי לא להעליב את המארח, הלכתי למשחק, נטול חשק. מר גילברט הנדיב הושיב אותנו במה שמכונה "כיסאות הבעלים" – בשורה ראשונה על הפרקט! חלומו של כל חובב NBA, רק לא שלי.
בשבילי זה היה קצת אינטנסיבי. אפרו אמריקנים ענקיים במכנסיים קצרים רצו לידי, קפצו לי מעל הראש והתיזו עלי טיפות זיעה ריחניות. כשהתרגלתי לסביבה, גם הג'ט לג שלי התחיל להרגיש בנוח והתחלתי לנקר בכיסא. כשצוות הטלוויזיה ששידר את המשחק החליט לצלם את מי שנראה להם כמו הבעלים החדשים של הקבוצה (אני, שישבתי בכיסאו), נתפסתי ישן כמו תינוק במשחקה של הקבוצה שרק עתה רכשתי במיטב כספי.
במשך שנים הסתרתי את הסיפור, כי התביישתי בבורותי הספורטיבית ובכך שאני בדיוק הדוגמה לזה ש״נותנים לו אגוזים למרות שאין לו שיניים ויש לו ג'ט לג״. אבל עכשיו – כשדיוויד בלאט, גאוותנו הלאומית, פוטר, וחברי דן גילברט, ביחד עם הצורר לברון ג'יימס, פגעו בכבודה של אומה שלמה – מתברר בדיעבד שההירדמות שלי היתה סוג של התרסה אמיצה, שבאה להבהיר שאף אחד לא יפגע בכבודנו הלאומי ובזכותנו ההיסטורית להשלים שעות שינה. בכדורסל כמו באמנות – לא חייבים להבין בזה. העיקר שמרגישים.
בריאן ווילסון
השבוע נודע שביוני יגיע להופעה בישראל בריאן ווילסון. גם מי שלא שמע על הבחור כנראה שמע על הביץ׳ בויז, להקת בנים אמריקנית משנות השישים, שהיתה אמורה להיות התשובה האמריקנית לביטלס.
ווילסון היה המוח של הלהקה והאוזן המוסיקלית הגאונית שלה. הוא כתב את המנגינות והפיק את השירים באולפן, ונחשב עד היום לאחד מגאוני הפופ של כל הזמנים. היו לו גם חיים לא שגרתיים בתחום הנפשי. הוא היה ילד מוכה, וכשהתחיל להצליח, התחיל גם להתחרפן. הסמים, שהיו זמינים לאדם במעמדו, בוודאי לא הועילו.
הוא בילה שנתיים מחייו במיטה כשהוא אוכל, מעשן ומשמין. אחר כך הגיע פסיכיאטר מטורלל שהשתלט על חייו, כפי שניתן היה לראות בסרט הביוגרפי המצוין "אהבה וחסד".
ראיתי אותו בהופעה לפני כמה שנים, והחוויה היתה מרגשת. השירים שלו, גם אם הם מדברים על חוף ים, גלשנים ונערות מקליפורניה, מצליחים לרגש במנגינות העצובות המסתתרות מאחורי עליצות הגלשנים של הביץ' בויז.
הלהקה חזרה לנגן יחד לפני שנה בלי שני אחיו שנפטרו. אבל משקעי העבר חזרו, והכל התפרק שוב אחרי כמה הופעות.
עכשיו ווילסון מגיע לישראל. ההופעה רק ביוני, מה שמשאיר לו הרבה זמן להתחרט בגלל התחרפנות נוספת, הצקות של רוג'ר ווטרס או מצב ביטחוני שלא יתאים לאישיותו השברירית. אבל נחזיק אצבעות ונשמור על ויברציות טובות. √
