בין מבצע למלחמה
בין מוצאי שבת ליום ראשון מבצע צוק איתן הפך מבחינתי למלחמה. עם אותו פחד להיכנס למחשב אחרי כמה שעות של ניתוק ולהתפלל לא להיתקל בבשורות איוב, עם אותו מחנק שתופס בגרון כשברדיו מדברים על קרבות קשים כשאתה כבר יודע מה זה אומר, ועם הפנים העצובות של כל ישראלי שאתה פוגש ברחוב, בדרך ובעבודה. אנשים החזירו למרפסות ולמכוניות את הדגלים מיום העצמאות. למען הגאווה הלאומית, בשם הפטריוטיות, וכהפגנת תמיכה בחיילים. אני חייב להודות שעם ההרוגים הראשונים הדגל שלי ירד לחצי התורן.
החודש האחרון הוציא אותנו מהשגרה בפראות ואם חשבנו שבקיץ הזה נלבש לבן אז בא החמאס ועדכן אותנו שבקיץ הזה נלבש שכפ"צ. לא כולם הולכים לעבודה כי אין חשק ואין לקוחות, והילדים בבית כי הקייטנות ומחנה הצופים בוטלו. בתי הקפה דלילים, ואחרי שהכל ייגמר יש מצב שכולנו נאלץ לאכול את המאפים הלא טריים שנשארו להם על המדפים.
רבים וטובים נמצאים רגע אחד לפני שהם מאבדים את זה . כל חריקת דלת נשמעת כמו אזעקה, כל אופנוע שטס בכביש מזניק אותנו לממ"ד, שלא לדבר על סירנות אמבולנסים או ילד שדווקא עכשיו החליט ללמוד כינור. העצבים שלנו מתוחים. אצלנו בבית בכל פעם שהבנות טורקות את דלת המקרר אני בטוח שנפל טיל בחצר ואני מחסיר פעימה. אתמול הבנתי גם שזו הייתה טעות שלא השקעתי עוד כמה שקלים במנגנון טריקה שקטה לארונות המטבח. בסביבתי הקרובה נרשמו כשלים בריאותיים חמורים. כאבי צוואר, גב תפוס, כאבי בטן, דפיקות לב וקשיי נשימה, קיבלתי את הכל. חטפתי גם שטף דם לא ברור בעין שמאל אולי מתוך הזדהות עם התראת "צבע אדום". גם השינה שלי לא מה שהייתה פעם. קשה לי להירדם גם בשעה שתיים אחרי שכל אולפני החדשות בכל הערוצים כיבו את האור והלכו הביתה. אז אני עובר לרשתות זרות וכמו מזוכיסט אני יושב וסובל מדיווחים מגמתיים ולא הוגנים שאחריהם עוד יותר קשה לי להירדם.
כשאני סוף סוף נכנס למיטה אני חושב על בני גנץ, שמכל המקצועות והתפקידים האחרים שאיש מוכשר כמוהו יכול היה למלא בהצלחה, הוא בחר לעצמו להיות רמטכ"ל. איזו עבודה קשה, אני לא הייתי מחזיק מעמד עשר דקות. הוא בטוח ישן עוד פחות ממני ובבוקר הוא עוד צריך לנצח מלחמה ולמצוא מנהרות. אני נשבר רק מלחפש כל בוקר סידור לקטנה. כזה חלש אני. לגבי המנהרות שמעתי הרבה פתרונות. אחד הציע להזרים לשם דלק, אחר הציע עשן סמיך, שלישי חושב שזה יהיה רעיון טוב להסיט אותן לבית האח הגדול, והמקורי מכולם הציע ״להשמיע לתוך המנהרות שירים של מיילי סיירוס בלופ וזה כבר ישגע אותם" הוא הודה בפני ש"זה מה שהבת שלי עושה לי".
שמתי לב שבעת חירום גברים נוטים להזניח את עצמם. אנחנו לא מוצאים זמן להתגלח ,מדלגים על פעילויות ספורטיביות ואוכלים לא בריא. הספורט היחיד שבא מבחינתי בחשבון הוא הליכון בממ"ד או רכיבה על אופניים בשטחים פתוחים וגם זה רק אם אתה רוכב יותר מהיר מהטיל. אני מכיר הרבה אנשים שכבר היו על מסלול הקטניות הנבטוטים והירקות הירוקים ו"צוק איתן" החזיר אותם לחיקן החמים של הפחמימות. כל כך הרבה שעות מול הטלוויזיה לא יכולות לעבור בלי פיתה סנדביץ' או מינימום קפה ועוגיות. זה לא הומני. מבטיחים לנו שכשהעזתים יצאו מהבונקרים שלהם ויראו מה צה"ל עולל להם הם יתחשבנו עם החמאס. אבל זה נכון גם לגבינו .כשאנחנו נקום מיום השידורים המיוחד (שהפך כבר לחודש שידורים מיוחד) נעמוד מול המראה בתחתונים ונראה כמה אנחנו שמנים נתחשבן עם ערוץ 2. אני חושש שבמלחמה הבאה נהיה כבר כל כך שמנים שלא נצליח להתגלגל לממ״ד גם לא בשעה וחצי. הערכה שלי: המיגוניות לא יוכלו להכיל אותנו. על סקס אין מה לדבר כי לאף אחד אין מצב רוח, בעיקר לא לנשים. התירוץ "זה לא הזמן עכשיו" נשמע שוב ושוב, ככה מספרים לי חברים כמובן כן? אם השקעת ויש לך מאהבת אתה צריך להיזהר שלא תחטוף את הטיל דווקא אצלה , שלא יקרה מצב שאשתך בבית תראה אותך בחדשות רץ למקלט הציבורי ערום עם גרביים.
הטלוויזיה פתוחה אצלנו ברצף והיא כבר כל כך חמה שכבר אפשר להכין עליה טוסטים. עורכי המהדורות מנסים לספק את הסחורה וזה לא פשוט. החיפוש אחרי פרשנים רעננים שיכולים להאיר באור חדש את המצב הגיע למבוי סתום ומצעד הלשעברים מתחיל להראות כמו ערוץ ההיסטוריה. גיבור ישראל, אביגדור קהלני נזכר באחד האולפנים איך הוא היה על הטנק הראשון שנכנס לעזה בששת הימים. הוא טען ש״זו אותה החאן יונס בדיוק " כשמולו, מגיש המשדר, עולל שרק נולד ב1990 , מנסה להבין אם זה קרה לפני או אחרי מרד בר כוכבא. אני חולם על היום בו מהנדסי רפא"ל ימציאו כיפת ברזל תקשורתית. מערכת שתיירט את הטלוויזיה או תעביר לנו ערוץ כשנשמע בפעם המאה עוד מישהו שאומר שאין/יש פתרון צבאי למצב. חלאס. הבנו את זה כבר.
ומלה למחוקקים. צריך לאסור על כתיבת טוקבקים בזמן מלחמה . אנשים נהיו פסיכיים לגמרי ואתה אף פעם לא יודע אם מי שיושב על ידך באוטובוס ומקליד בטירוף הוא טוקבקיסט קיצוני או מורה ללשון שמתקנת טעויות כתיב לתלמידיה. אנחנו חייבים לחזור לעצמנו לפני שיקרה פה משהו שכולנו נצטער עליו. "חייבים להוריד את גובה הלהבות בינינו. כי החמאס אולי יתמוטט ואולי ייעלם, אבל אנחנו נמשיך לחיות פה אחד עם השני. אז חבר'ה תירגעו. בבקשה." (אחד שיודע)
