בית כלב – טליק לזר
כבר כמה שנים שהקטנה לוחצת על כלב קטן. משהו מתוק וחמוד שהיא תוכל למזמז בהנאה. מכיוון שאני מכיר את הנפש הפועלת, וברור לי שאחרי שעתיים של התלהבות הילדה תגלה שלגאדג'ט הזה אי אפשר להוסיף עוד אפליקציות ותאבד עניין, ומי שיישאר לטפל ביצור הנובח זה ההורים – ולמרות שאני אוהב כלבים – סירבתי באופן קטגורי. גם לגברת הראשונה לא היה שום עניין להכניס לביתנו עוד אחד שנובח, עם תוספות של לכלוך, שיער ופיפי על הספה, אבל היא ידעה לשחק אותה מהאו"ם ליד הילדה ולהוציא אותי האיש הרע, שלא לומר הכלב היחיד.
עם התקרב יום הולדתה ה־13 של נציגת ארגון "תנו לחיות לִחיות בסלון שלי", הלחץ גבר. ערב אחד התקבל טלפון מהחברה לכיתה, ששאלה בתמימות אם זה בסדר שהיא וכמה חברות יפתיעו את בתי עם כלבלב ליום ההולדת. למרות הפיתוי לחסוך מעצמי את החיפוש אחרי עזית הכלבה הצנחנית, לא נתתי לחברה להוליך אותי בכחש, או בתחש, ועניתי בנחרצות שאינה משתמעת לשני זנבות: "לא לא, אנחנו לא בנויים לכלב, תרדו מזה בבקשה".
אחרי כמה שעות הבנתי שמאחורי "מתנת ההפתעה" עומדת, כמה לא מפתיע, כלת יום ההולדת עצמה. לא שאני גאון גדול, הילדה פשוט הפסיקה לדבר איתי, ובמקום זה רטנה לעצמה שהיא רוצה כלב ליום ההולדת "אבל אבא לא מסכים", כשמדי פעם היא זורקת לעברי מבט של רוטוויילר.
אחרי שלושה ימים קשים הרגשתי שאני נסדק מבפנים, וכמו פוליטיקאי טוב, התחלתי לשכנע את עצמי שעם כל הכבוד לעקרונות, חייבים להתחשב ברצון הבוחר, או במקרה הזה, הבוחרת, שכרגע בוחרת להתייחס אלי כמו לדני דין הרואה ואינו נראה.
של טינקרבל או של מחבל
כלב הוא ידידו הטוב ביותר של הילד. בעיקר כשהילדה ננטשה לאחרונה על ידי אחיותיה הגדולות, שנסעו לרחבי העולם. כלב יכול להשאיר אותה שמחה וצוהלת ולהגן עליה מפני ליסטים, היא תלמד לטפל בו, תיקח עליו אחריות, והתהליך יכין אותה להורות, שתגיע אם ירצה האל ביום מן הימים.
התהפכתי במיטה לילה או שניים, ואחרי שהרגשתי שהגעגועים לילדת הברוגז משגעים אותי, פניתי לגברת הראשונה שתתאם את מהלך הפיוס. בנסיעה של שלושתנו לחוף הים אמרתי לצ'ילבה הצעירה שאני מוכן לשקול הכנסת יצור נובח לביתנו, אבל עם תנאים. הכרחתי אותה להקליד את רשימת הדרישות שלי, שכללו התחייבות מצידה לדאוג לכל מחסורו של הכלב, כולל האכלה, הוצאה לפיפי, טיפול בקרציות, קשר עם וטרינר, מציאת פתרונות לאימוץ זמני כשניעדר מהבית, ועוד רשימה ארוכה של תרחישים.
הילדה רשמה והסכימה, ובבוקר יום הולדתה הגיעו אלינו שלוש החברות עם גורת כלבים קטנה. התברר שהן עשו עבודה, חיפשו באינטרנט ומצאו גורה מתוקה למסירה. אביה של אחת הבנות אף הגדיל לעשות ונסע עד אשדוד כדי לאסוף אותה, ובמהלך הלילה גם דאג לפלות ממנה פרעושים.
הגורה אכן היתה מתוקה להפליא, אם כי חסרת אונים להחריד ועדיין מפוּצצת בפרעושים. אחרי שהיא קיבלה פה אחד את השם בל (לא ברור אם זה קיצור של טינקרבל או של מחבל), פיניתי את הילדה ואת שאר המשלחת לבית הספר, ורעייתי ואני נשארנו להשגיח על היצור.
רבע שעה אחר כך נשמעה זעקת שבר מכיוון אשתי: "היא משלשלת ומקיאה". קיוויתי שאני לא שומע טוב, אבל הריחות דיברו בעד עצמם, ובתוך עשר דקות כבר היינו אצל וטרינר.
הבשורות היו קשות. הווטרינר הצעיר והחביב הסביר שלגורה יש מחלת מעיים קשה ומידבקת בשם פָּרווֹ, היא פולטת ריר שיכול להיות מידבק מאוד, בעיקר לגורים אחרים, וסיכוייה להחלים קטנים. הוא הציע לטפל בה במשך כמה ימים, בסשן שכולל בדיקה כללית (198 שקל), ספירת דם (222 שקל), אשפוז יום (594 שקל) ותרופות ליום אשפוז לכלב שמשקלו עד 15 ק"ג (250 שקל).
חיפשתי מסביב לראות אם יש מצלמה, והיכן מתחת לערימות הבונזו מסתתר יגאל שילון, אבל שום "אאאאוווו" לא נשמע, וגם לא מנגינת "פספסת, אה או אה או" של גזוז.
הצטערתי שלא רשמתי את בת המשפחה החדשה לאחת מקופות החולים, ושקלתי לבקש מהווטרינר החביב שירדים אותי לצמיתות, אבל התעשתתי, בתקווה שבל תחלים במהרה.
כשהילדה חזרה מבית הספר, עדכַנו אותה בבשורות ולקחנו אותה לביקור חולים. מדי כמה שעות קיבלנו דיווח מהצוות הרפואי על מצבה של הפציינטית. "היא שתתה", "היא הקיאה", "היא שלשלה", "חיברנו לה אינפוזיה". וחיכינו שיבשרו כבר שהיא "מתלוצצת עם וטרינריה".
בינתיים, חיפשנו באמצעות ההורה המסייע את פרטי המְגדל, שסיפק לנו כלב שכנראה לא חוסן כראוי. מסתבר שבניגוד לרכב, נושא העברת הבעלות על בעלי חיים יכול להיות די חלטוריסטי. המוסר ענה בטלפון ש"אין מצב, הגורה יצאה ממני פיקס, וזאת ממש בעיה שלכם שהיא חלתה מאז". זה די עצבן אותי, כי אני יודע בוודאות שאין לי את המחלה הזאת במעיים.
למרות שהגורה היתה מתוקה מאוד, חשבתי להחזיר לו אותה בעצמי וגם לנבוח עליו כמה דברים לא נעימים, רק שלא היה לי מושג איפה בדיוק הוא גר.
אחרי שלושה ימי אשפוז (במחיר שבו יכולתי לאשפז את עצמי בקרוז בקריביים), החזרנו את בל הביתה. היא עדיין לא הבריאה, אבל אחרי עשרות שיחות תחנונים, תיאומים והתחמקויות, הבעלים הקודם הסכים לקחת עליה אחריות – בתנאי שניסע למושב רחוק בדרום הארץ לכתובת שנקבל בקוד סודי ונמסור אותה למשפחה אומנת, כדי שלא תדביק את הכלבים האחרים שלו. כשניסיתי להעלות את עניין התשלום של עלויות הטיפול, הוא כמעט נשך אותי דרך הטלפון.
המשפחה האומנת היתה של אנשים שנראו טובי לב, כאלה שמטפלים במסירות בבעלי חיים במצוקה, והרגשנו שאפשר לשים בהם את מבטחנו.
הילדה, כמובן, כבר הפסיקה להתעניין בגורל הגורה. אולי הבינה בחושיה החדים שאסור לה להיקשר אליה, כדי לא לסבול מהפרידה, או שאחרי כמה ליטופים היא מיצתה את העניין ועברה להתעניין באפליקציה שמאפשרת להוסיף לשון של כלב לתמונות שלך.
הווטרינר אמר שבכל מקרה אסור לנו להכניס הביתה גורה אחרת למשך חצי שנה, כי המחלה עוד מקננת בין קירות ביתנו. הידיעה קצת הפחידה אותי, אבל מצד שני, יש לנו לפחות חצי שנה של שקט עד שנלך לצער בעלי חיים ונעשה את זה הפעם כמו שצריך.
נכון לעכשיו, אחרי שגם נפרדנו מהעכבר לפי כמה חודשים, אין בביתנו שום בעל זנב, אם כי ליתר ביטחון אני מסתכל מדי פעם על ישבני כדי לוודא שלא צמח לי אחד. √
