טוב שעברתי קורס כי חשבתי שזו משמעות התמרורים- טליק לזר
בשבוע האחרון של נובמבר משהו כנראה השתבש בכוכבים או ביכולת הריכוז שלי. בשבוע אחד עברתי שתי עבירות תנועה וחטפתי 12 נקודות, שהן לא ממש דוז פואה. בדרך כלל אני נהג בסדר, משתדל לציית לחוקי התנועה ולשמור על ערנות מרבית, אבל הפעם פישלתי, והרשויות – באמצעות שני שוטרים חרוצים עם עיניים חדות (אולי המחמאות יעזרו לי בפעם הבאה) ומכשיר לייזר – עלו עלי.
בניגוד למה שלימדו אותנו בבית הספר ובאירוויזיון, הנקודות שמוענקות לך בכביש אינן מעידות על הצטיינות ואין בהן שום מקור לגאווה. בניגוד לנקודות בכרטיסי האשראי, הצבירה שלהן לא מזכה אותך בכרטיסים בהנחה להופעות או בשדרוג טיסה לביזנס. נהפוך הוא.
אחרי שנפרדתי בסניף הדואר מ־1,000 שקלים טבין ותקילין, הגיע מכתב מרשות הרישוי, המציין מפורשות כי ״הואיל והורשעת בעבירות התנועה המפורטות מטה וצברת 12 נקודות, בתוקף סמכותי לפי סעיף 69 א' הנך חייב לקבל הדרכה בנהיגה נכונה״.
מעניין, אני דווקא מוצא את עצמי לא פעם מעיר לנהגים אחרים על הנהיגה שלהם ועושה תנועות בידיים, אבל המדינה כנראה חשה שדווקא אני זה שזקוק לרענון והקציבה לי שישה חודשים להשלים את ההדרכה, אחרת היא רשאית ״להתלות רישיונך״ – כלומר, תולים לי את הרישיון על חבל כביסה עד שאסיים את הקורס, ואם לא אעבור את הבחינה אתחיל להיות תלוי בנהגי מוניות.
המכתב אף המליץ לי לבחור באחד משני גופים לביצוע ההדרכה – רשת עמל או מרכז ישיבות בני עקיבא. מכיוון שעמל מעלה בי קונוטציות שליליות של עבודה, וסיפורו של רבי עקיבא ושקדנותו בתורה תמיד נגעו לליבי, ואני אף מחבב את השיר על איך היה רועה בין הרועים, החלטתי לבחור במרכז הנקרא על שמו.
ליד: כולם, שליחים על קטנוע, נהגי משאיות ומנהלי חברות, בטוחים שהם חפים מפשע, קורבנות גדולים יותר מרומן זדורוב, שרק רוצים לסיים עם האירוע הזה כמה שיותר מהר
הקורס נקבע לשבוע שעבר, בדיוק לפני ליל הסדר, והוא מתפרס על פני שלושה ימים, ארבע שעות בכל יום. התייצבתי עם תעודת זהות וכלי כתיבה לשיעור הראשון בגימנסיה הרצליה בתל אביב. אחרי זיהוי קצר במזכירות נכנסתי לכיתה שבה כבר ישבו כמה תלמידים חרוצים וממורמרים.
התיישבתי לי ליד שולחן ריק והבחנתי בשתיקה כללית. בחור צעיר נכנס לכיתה, התקרב לשולחן שלידי ופלט בתנועת יד, ללא שימוש במילות הקישור "בבקשה" או "סליחה": ״שמור לי מקום!״ לפני שהספקתי להגיב, הוא כבר הלך. עכשיו אני עובד אצלו.
מהרגע שהלך ועד שחזר אחרי רבע שעה הגנתי על השולחן בחירוף נפש, כאילו מדובר בגוזלי האבוד, ונבחתי בתקיפות לעבר כל מי שהעז להתקרב לטריטוריה, ״יושבים פה״.
הכיתה היתה מורכבת מ־35 אנשים שונים: גברים, נשים, חילונים, דתיים, יהודים, ערבים, צעירים ומבוגרים בעלי השכלה ומעמד סוציו־אקונומי מגוונים, שמתעלים מעל הפערים ומחוברים ביניהם ברקמה אנושית אחת קטנה של עבריינות תנועה. כולם, שליחים על קטנוע, נהגי משאיות ומנהלי חברות, בטוחים שהם חפים מפשע, קורבנות יותר גדולים מרומן זדורוב, שרק רוצים לסיים עם האירוע הזה כמה שיותר מהר.
בשעה 17:30 בדיוק נכנס אלי המדריך. איש חביב שכבר פגש לא מעט חבורות מפוקפקות של עברייני תנועה בחייו. הוא הסביר לנו שמטרתו המרכזית היא להרחיק אותנו מתאונות דרכים וסקר את כללי ההתנהגות בקורס, שהזכירו לכולם ימים נשכחים מתקופת בית הספר. אסור לצאת מהכיתה באמצע השיעור, אסור לאכול בכיתה, אסור לשתות משקאות חמים ואסור להביא מלווים, כולל תינוקות וילדים. אסור להשתמש בטלפון במהלך השיעור, כולל מסרונים, ומי שייתפס יורחק מהקורס וייאלץ לעשותו שוב. אסור לעשן, לנמנם או להשתמש במחשב. בקיצור, אסור ליהנות.
ביום השלישי ייערך מבחן. מי שייתפס מעתיק – ייפסל. ציון המינימום כדי לעבור את המבחן ולהמשיך לנהוג – 60. מסגרת נוקשה לאנשים שרגילים לנהוג 60 קמ״ש מעל המותר.
כל תלמיד קיבל חוברת וכתב את שמו על דף, כדי שאלי יידע עם מי הוא מדבר. היו כאלה שלא הבינו את המסר והמשיכו לפשפש בטלפון הסלולרי, אבל אלי הבהיר שנכנסנו למשטר צבאי והחופש נגמר.
כבר בחצי השעה הראשונה היה ברור שיש בכיתה כמה תלמידים פעילים במיוחד. כאלה שיש להם תשובה לכל שאלה, סיפור נוגע ללב על איך צברו את הנקודות, ובכלל, נושא הרכב קרוב לליבם (ונושא המשמעת קצת פחות). האחרים שמרו על איפוק וענו רק כשאלי שאל אותם שאלה וקטע את חוט הבהייה שלהם. רובנו חשבנו שאם נשתוק, השיעור ייגמר מהר יותר ונלך הביתה, אבל התברר שאין קשר. בכל מקרה הולכים ב־21:00, וגם זה אחרי הקראת שמות כמו בכלא, לוודא שאף אחד לא התחפף לפני הזמן.
ביום השני, כמו בשירות מילואים, האווירה היתה ידידותית. הדיסטנס עם אלי נשבר, וגם בין התלמידים נוצרה כימיה לטווח קצר. תומר, חרדי צעיר ונמרץ שישב לידי, וציקו, צעיר קירח ומשעשע שישב מאחוריי, הפכו לחברים של ממש. החלפנו טלפונים, ויש מצב שניסע בקיץ ביחד לטיול לפני צבא באיה נאפה.
אלי אִפשר לתלמידים לשחרר קיטור דרך וידויים על סיפור ההידרדרות לעבריינות התנועה. שמענו כמה סיפורים מרגשים, כולל זה של א׳, שנכנסה באין כניסה כי "הווייז אמר לי" (ובאמת הגיע הזמן לשלוח גם את אדון ווייז לקורס רענון).
זה לא היה קל. אנשים עם יכולת ריכוז של מקסימום 20 דקות נאלצו לשבת בשיעור של שעתיים בלי סלולרי. בהפסקה במזנון הגימנסיה כולם טרפו כמו מכורים כל מסרון חדש שהצטבר במכשיר, ואני שאבתי סנדוויץ' ענק עם טונה ובקבוק שתייה כאילו אני חייל בצומת מסמיה שלא היה בבית חודש.
אולי זה הזמן לציין שזה לא הקורס הראשון שלי. היו כבר כמה כאלה בעבר, אבל לאורך השנים עולם התנועה השתנה, נכנסו תקנות, נוספו עבירות בתחום השימוש בטלפון הנייד, ושמחתי להתעדכן בחידושים האחרונים.
למדנו בקורס דברים חשובים, כמו שמירת מרחק, עקיפה נכונה, התנהגות בצומת, נהיגת חורף, איך מונעים תאונה חזיתית, וכמובן תמרורים. אני שמח שעשיתי את הקורס, כי סוף־סוף גיליתי את הפירוש האמיתי של כמה תמרורים (ראו מסגרת).
לאחר שלושה ימים אינטנסיביים ומבחן אמריקני לא פשוט, נפרדנו לדרכינו. בלילה חלמתי שבכיתה צוחקים עלי, ואלי מוציא אותי החוצה. קמתי לחוץ, ורעייתי הבחינה שאני לא מתפקד כל הבוקר. אבל אז הגיעה ההודעה. ״שלום, עברת את המבחן! בקורס מס' 1800614".
איזו מתנה נהדרת לקראת ליל הסדר, וכמה חשוב להיות תלמיד שקדן. מעניין איזה ציון קיבלתי. אני שוקל לשלוח פרחים לאלי המדריך, אבל מפחד שהחבר׳ה מהכיתה יקראו לי לָקק של המורים.
סעו בזהירות. √
