גברים ומלכודת – העכבר – טליק לזר
באחד הערבים, בהיכנסי למטבח לבדוק בפעם האחרונה אם יש במקרר משהו שהרוויח את הזכות להעביר את הלילה בקיבה שלי, שמעתי רעש של תנועה חשודה. מכיוון שהשמיעה שלי כבר לא מה שהיתה אבל הדמיון מפותח בהרבה, התעלמתי. אולי זה אני, אולי דרכתי על קליפת הפקאן שחמדתי כמה דקות קודם, אולי הערתי את אחת מבנות הבית, למרות שבדרך כלל הן לא מתעוררות גם אם אני מפעיל בסלון פטיש אוויר.
כמה ימים אחר כך חזר הרעש המוזר. זה היה בלילה, כשחזרתי מאיזו פעילות מאוחרת, הבית כבר ישן כולו. אולי הכניסה שלי הפתיעה מישהו? כשאני אומר מישהו אני לא מתכוון לאחת הבנות, כי לאף אחת מהן אין זנב, שבו בהחלט הבחנתי אצל המרעיש.
מדובר באחד מאותם עכברים, שמדי כמה שנים קופצים לבקר בבית שלנו בלי הזמנה או בקבוק יין. האורח הקודם התנחל אצלנו לפני שלוש־ארבע שנים ונהנה מכל הפינוקים בבית, עד שנתפס והובל עם המלכודת לשדה מרוחק, שם שוחרר בגלל רחמיו של עבדכם הנאמן. עכשיו, לאות תודה, אחד מבני משפחתו הענפה מסבלט לנו את הבית.
אני יודע שרבים מכם מעלים חיוך קטן על השפתיים וחושבים לעצמם, אהה, כנראה שהבית של ניצני לא נקי מספיק, הרי אין עשן בלי אש ואין עכבר בלי טראש. אני ממליץ לכולם לחזור לחורים שמהם יצאו ולנקות את התת מודע עם אקונומיקה. מדובר בבית נקי ומתוקתק שאין בו גרגר אבק מיותר, אפשר ללקק את הרצפה וללעוס את הבלטות בביטחון מלא, ותאמינו לי שכל זה ממש לא בגללי, אלא בגלל הגברת הראשונה, שהיא גם הראשונה בניקיון.
מה שמעורר אצלי את המחשבה שאולי, בניגוד לתדמית הרעה שהוציאו לעכברים, הם נמשכים דווקא לניקיון. כמו יצורים רבים בעולמנו, העכברים סובלים ממיתוג שלילי. הם כנראה נפלו במלכודת (סליחה על הביטוי) של הבלבול בין עכברים, עכברושים וחולדות.
אם תשאלו ילדים תמימים שנפשם נקייה מדעות קדומות, הם יגידו שמדובר ביצור קטן, חמוד ובלתי מזיק. כמו מיקי מאוס, פיץ העכבר מקלטת הילדים של עודד מנשה או העכברוש החמוד רמי מהסרט רטטוי. חברת מיקרוסופט קראה למכשיר בעל הזנב שעוזר לנו לנווט בנבכי המחשב שלנו עכבר, וכל מעצב פנים ימליץ בלי שום בעיה לשים במטבח שיש בצבע אפור עכבר.
למרות זאת, כשמדובר בעכבר אמיתי ללא מקש ימני, אנחנו משוכנעים שמדובר ביצור מלוכלך ומפיץ מחלות – כאילו שראיתם פעם עכבר חולה בשפעת ומקנח את האף. נשות הבית החרדות רואות בו אויב אכזר, שמאיים על קיומו של המין האנושי, אבל כמובן שמלאכת הציד של הצורר שנקלע אלינו הוטלה עלי.
אני זה שאמור לזרוק עליו כפכף / כדור טניס / מטאטא, אבל ברגע שאנסה לבצע את המשימה אקבל שאגות אימה ומבטים של "אין לך לב?" מכיוון יפות הנפש, שרוצות לסלק את הפולש אבל לא מוכנות לחזות בתוצאות הסיכול הממוקד (שאף פעם לא קורה, כמובן).
המוסר הכפול לא מסתיים כאן. העכברים, שכנראה דומים לנו במשהו, משמשים כידוע לניסויים רבים. בודקים עליהם תרופות לכאבי מחזור, חופפים להם את הפרווה עם שמפו, מורחים עליהם דאודורנט, מתיזים בושם ומזריקים בוטוקס (למרות שלא שמעתי אף פעם עכברה שמתלוננת על הקמטים) – הכל כדי לוודא שלנו, בני האדם, לא יקרה שום דבר רע כשנשתמש במוצרים הללו.
לאנשים שאינם חברים בארגוני הגנה, כמו צער בעלי חתול ותנו לעכבר לחיות, אין בעיה להשתמש במרכך שהרגע ריכך פרווה של עכבר, אבל אם אותו עכבר שכמעט נפל על קידוש השמפו ייכנס לרגע למטבח שלהם כדי לנשנש כמה פירורים, הן יתייחסו אליו כמו לרוצח המונים. אני דווקא חושב שאם העכבר מגיע רחוץ אחרי שמפו ומרכך, אין בעיה שיסתובב בבית, לפחות אם הוא לא הגזים עם הבוטוקס.
מכיוון שיכולות הקליעה שלי התגלו כנמוכות, והאורח, שקלט עם מי יש לו עסק, הסתובב ברחבי הבית באיטיות מתגרה, הבנתי שהמלחמה צריכה לעלות שלב. הרעיון להביא נחש שיאכל אותו כמעט גרם לבנות הבית לשלוח אותי לגור במאורת קוברות, אז הלכתי לחנות שמתמחה בתחום וחזרתי עם שתי מלכודות קפיץ.
המומחים המליצו לטמון במלכודת מעט שוקולד, טונה ונקניק (כנראה שעכברים לא מקפידים על כשרות), ואמרו לי שעכברים וגבינה זו אגדה מסרטים מצוירים, שאין לה בסיס. שאלתי את עצמי אם כדאי להשקיע בכיבוד, אולי מדובר בפיינשמעקר שאוהב רק נקניק מורטדלה משובח, או שהוא בכלל בקטע של סושי, גולאש וממולאים. ליתר ביטחון, מדי פעם הייתי מפנק אותו בשאריות ממטעמי הבית, כמו פסטה, קבבים וקרם ברולה.
עבר חודש, והעכבר מיאן להילכד. מדי פעם הוא עבר במטבח, מעיף אלי מבט מזלזל וממשיך ללכת באטיות כאילו הוא יודע שמדובר בחנטריש שלא יעז לזרוק עליו חפץ קהה, וגם אם כן, סביר שהוא יפגע בוואזה. בזמן שאני נאבק לשמור על המשקל, הוא השמין ונראה כמי שנהנה מכל רגע ופירור בבית.
אבל יום אחד, כשחזרנו כולנו מנסיעה של יממה, מצאתי אותו בתוך המלכודת. כנראה שהבית הריק, אווירת החופש ומסיבת העכברים הפרועה שהוא אירח בהיעדרנו שחררו לו חור בחגורה, וכטוב ליבו בטונה, הוא נלכד.
הבטתי לתוך המלכודת וראיתי שהבחור אפילו לא מבוהל. הוא שכב שם, מוקף בשוקולדים, וחיכה לראות מה אעשה. חשבתי שהיה נחמד אם צער בעלי חיים היו מקבלים גם עכברים. אני יכול גם לשים אותו בכלוב, לקרוא לו אוגר ולמסור לילד שמחפש חיית מחמד.
בסוף החלטתי, כמו בפעם הקודמת, להחזיר אותו לטבע. נסעתי עם המלכודת לשדה מרוחק. כיוון שבילדותי ראיתי את הסרט עכבר העיר ועכבר הכפר, הסברתי לו שיש הבדלים שעליו לקחת בחשבון. כאן אין לו את ההגנה של הבית, וכל חתול הוא אויב.
רגע לפני שפתחתי את הכלובון, העכבר קרץ לי. פתאום עלתה בי המחשבה שבהחלט יש מצב שזה בדיוק אותו בחור ששחררתי לפני כמה שנים בשדה, וכמו בסיפורים שאנחנו קוראים מדי פעם בעיתון על כלבה בשם לאסי שחצתה מאות קילומטרים ושבה לבעליה, גם העכבר שלנו פשוט חזר הביתה.
זה עכבר עיר, אמרתי לעצמי בביטחון, והחזרתי את הכלוב לבגאז׳. נסעתי בחזרה לכיוון הבית ושחררתי אותו ליד הקניון, בצד האחורי והפחות זוהר של דוכני המזון המהיר. שם יהיה לו מה לאכול, וגם חיי חברה פעילים, עד שיחליט לשוב אלינו. √
