לא עזרו החיסונים, לא "אל תצאי עם שיער רטוב" ולא "תלבשי סוודר כי תהיי חולה". כשמשהו צריך לקרות, בית דין לא יעזור. עובדה, הקטנה שלנו גם לבשה סוודר, גם יצאה החוצה עם שיער יבש כמו הנגב וגם התחסנה, ובסוף נהייתה חולה.
האמת היא שהחברות שלה נראו לי נשאיות כבר לפני שבוע, אבל לא אמרתי כלום. התהלכתי בין הבריות שותק ומכונס בעצמי וחיכיתי לשיחה מאשתי, זו שתבשר לי את מה שכבר ידעתי.
בדרך כלל כשאחת הבנות אומרת שהיא לא מרגישה טוב אני נהיה חשדן. עומד ליד דלת החדר שלה ומקשיב כמו אחד שאין לו חיים. אני רוצה להיות משוכנע שהמחלה הפתאומית היא לא תופעת לוואי של איזה מבחן, שלא אשמע לפתע צחוק רועם, או את הצ'אט המעצבן של פייסבוק. כמו כל הישראלים, גם אני לא אוהב שעובדים עלי. אבל כשזאת שפעת אמיתית, אין חוכמות.
הסימן הראשון הוא אובדן ההומור. אחר כך מגיעים המבט הזגוגי והלחיים הסמוקות, כאילו הילדה חזרה מלילה בפאב אירי. בסוף מגיעים גם חוסר התיאבון והמתיקות חסרת האונים. בשלב הזה ההורים כבר מחלקים תפקידים בלי לדבר. אמא מסתובבת עם מצח מכווץ מדאגה ומפגינה יעילות של חובש קרבי, ואבא מתהלך מפוהק ומשחק אותה נון-שלנטי. אין לי מה להילחץ, כי אני יודע שבקרוב אהיה שליח פיצה ללא תשלום.
– לך תקנה מדחום.
– אבל יש לנו ארבעה בבית.
– כולם הפסיקו לעבוד.
– אז מה, לקנות את הרגיל מהזכוכית, ששמים בטוסיק?
– השתגעת? אתה רוצה לעשות לילדה טראומה?
– לי מדדו בטוסיק שנים ואני בסדר.
– אני לא בטוחה. טוב תביא את החדש הזה שאפשר למדוד מרחוק, כמו שלט טלוויזיה. ראיתי כזה בערוץ הקניות.
בית המרקחת מתחלק לשניים: אלה שכבר אכלו אותה, ואלה שעדיין לא. את אלה שנפלו חזק מזהים לפי הטרנינג והשיער הפרוע. הם עומדים בתור ארוך כמו זומבים, טרוטי עיניים. או שלא ישנו בלילה שעבר, או שלא ישנו בלילה הזה. הרוקח ממליץ לי על טיפות אקליפטוס, "אבל כרגע אין במלאי". מתברר שמאז ייבוש הביצות לא היתה בארץ הסתערות כזאת על אקליפטוסים. בצר לי אני לוקח שני מדחומים וסירופ להורדת חום בשני טעמים – תפוז ותות. שתיהנה. כמובן שיש הכל בבית, אבל אתה אף פעם לא יודע למה מיועד הבקבוק הקטן עם השם המשונה דימוסיל או חמצוטונול, או טיפות חרטנולוקוס. אם כבר חרטנולוקוס, שיהיה טרי מהיום.
בבית בכל מקרה כל מד חום יראה איזה מספר שיתחשק לו, אבל כשאתה שם יד על המצח של הילדה אתה לא צריך מד חום. עוד לא אוגוסט ואפשר כבר לייבש עליה כביסה. הבעיה שהיא לא מוכנה לבלוע כלום. לא סירופ ולא כדורים. "תסביר לה שככה היא תרגיש יותר טוב", יועצת בכירה משגרת אלי טיפ. יותר קל לשכנע את אחמדיניג'אד שיירד מהעניין הזה עם האטום מלשכנע את הילדה לקחת אקמולי. אולי גם אני אבקש מהאיחוד האירופי להטיל עליה סנקציות?
בינתיים החום עולה. היא גם מתחילה לדבר שטויות ולמלמל קללות ברוסית בסגנון מגרש השדים 3. אתה מתפלל שהיא לא תזכור מחר מה שהיא אמרה, כי מבחינה פדגוגית זה בהחלט מצדיק שבוע ריתוק בלי חברות. אבל אני מתעלם ומלטף לה את הראש. "כן כן, אבא טיפש, נכון, מתוקה. גם אמא, נכון".
השכנה ממליצה על טיפות אקליפטוס. אם אני שומע עוד פעם על אקליפטוס אני תולה את עצמי על ענף. אני מסביר לה שיש מחסור, שאנשים בארץ מסניפים אקליפטוס כאילו אין מחר, ושבגלל שאין, עמדתי כל הלילה מתחת לעץ ואספתי את הטיפות לבקבוק. היא תמיד חשדה בי שאני מעורער. עכשיו היא משוכנעת.
בלית ברירה אנחנו דוחפים את הסירופ למשקה ומשקרים לילדה במצח נחושה.
– חמודה, לא שמתי כלום בשוקו. בגלל שאת חולה יש לך פשוט טעם משונה בפה.
– אז למה יש למים את הטעם הזה?
– זה בגלל שהמפלס נמוך בכנרת, הגענו לתחתית ואז המים נהיים מרים מהבוץ של הכנרת.
– אבא אתה שקרן ואני לא אאמין לך יותר לכלום!
כמו בבסיס הג"א בזמן מלחמה, מתישהו אתה מאבד שליטה.
"כמה טיפות שמת לה בשוקו?", שואלת אשתי.
"לא יודע, למה?", אני מיתמם.
"כי אני כבר שמתי לה במים".
הכל מתמוטט. לך תדע מי שם מה, כמה הילדה בלעה וכמה ירקה לך לפנים. שתיים בלילה, החום ירד לבינוני, אבל האף עדיין סתום. אשתי חוזרת מהמחשב ואומרת שבאינטרנט ממליצים על טיפות אקליפטוס.
בבוקר מתקשרת הסבתא, שאמנם לא למדה רפואה באופן מסודר אבל יודעת משהו. "שימו לה מגבת קרה על המצח וכף של שמן שום מחומם". כן, בטח. חברה שלא בטוח שלמדה קרוא וכתוב ממליצה על אנטיביוטיקה. אני מסביר לה שאין לי מרשם והיא ממליצה לי לקרוץ לרוקח, "הוא כבר יבין וייתן לך". אני קורץ לרוקח והוא נותן לי ויאגרה.
בערב אנחנו אצל הרופא. הוא אומר שזה וירוס ואני מנסה להיזכר. רגע, לא התקנו לילדה אנטי וירוס? ואם אין לילדה כניסת USB, איך היא קיבלה את זה, מהאינטרנט? הרופא אומר שזה ייקח שבוע, אבל אנחנו חושדים בו. הוא רואה מאות ילדים ביום. הוא תשוש. אולי הוא לא איבחן טוב. אולי זו דלקת ריאות? אולי שפעת חזירים? אולי מלריה??
"תתקשר ליורם!", נלחצת אשתי. יורם היה חבר שלה בתיכון, והיום המניאק הזה רופא. עשר בלילה, וכל מה שאני רוצה זה מקלחת ולישון. אני ממציא תירוצים למה לא לצלצל: "מאוחר, הוא לא יענה". "תשלחי לו SMS". "צלצלי את, הוא חבר שלך". "הוא לא מבין בילדים, הוא הומיאופת. הוא אנטיפט. הוא סוציופט". "תראי, הילדה כבר נראית הרבה יותר טוב".
בארבע בבוקר הגרון מתחיל לכאוב לי, ואשתי מתלוננת על חולשה. הבית מתפקד כמו חדר מיון במתכונת שבת. אני עומד במטבח, מכין לילדה פנקייק ושומע "לא רוצים לישון" בגלי צה"ל. מה לא רוצים? רוצים, רוצים!
בבוקר שוב בית מרקחת. הרוקח כבר לא שואל איך אני משלם, הוא יודע את מספר הוויזה שלי בעל פה. אני קונה ממרח מרווה, שורש חזרת, טיפות ג'ינג'ר, סירופ סמבוק שחור, כמוסות שום ומכשיר אדים. כתוב שזה אמנם מוריד דמעות, אך גם יפתח את דרכי הנשימה. הרוקח קורץ לי ואומר שאחר הצהריים הוא יקבל שמן אקליפטוס מיוחד מסין.
