הזינוק במחירי הדלק גרם לי לקפוץ בהיסטריה מהכורסה הנוחה. מאחר ובפעם האחרונה שבדקתי במשרד הפנים התברר לי שעדיין לא קוראים לי משולם ריקליס, נכנסתי ללחץ קל. עשיתי חשבון שעם שתי מכוניות לחמש נפשות נצטרך להוציא לפחות 800 שקלים בשבוע רק על דלק. כשזיעה קרה מכסה את עורפי כינסתי מייד ישיבת חירום של הפורום המצומצם, שזה אומר אשתי ואני, הכרזתי על מצב חירום והודעתי לה באופן חד צדדי שאנחנו עוברים לנסיעה ברכב אחד.
היא הביטה בי במבט עצוב שלא בישר טובות. "זה לא יהיה פשוט", אמרה ביבשושיות, "אבל בוא ננסה".
בשלב ראשון ניסיתי להעריך איזו מכונית מבין השתיים היא החסכונית יותר. בתור הגבר בבית לקחתי את המשימה עלי. אחרי שעתיים שבהן התנפח לי הווריד במצח מרוב חישובים של נפח כפול מאסה לחלק בהספק מנוע, הגעתי למסקנה שאני לא יודע כלום. בסוף הימרתי על האוטו הקטן, שנראה תמים יותר ולא מזיק. ברוב קולות הוחלט להשבית את הרכב הגדול והבזבזני, להסתפק בקטן ובחסכוני וגם לצמצם את הנסיעות למינימום.
השעה היתה עשר בערב, וכדי להראות לאשתי שאני רציני, נסעתי מייד לתחנת הדלק כדי להספיק למלא את המכונית בדלק הישן והזול. עשיתי חשבון שטנק מלא במחיר הישן יחסוך לי כמעט 50 שקלים, וזה לא דבר שהולך ברגל. הייתי גאה בעצמי על האסרטיביות והתושייה שלא אופייניים לי בשעה כל כך מאוחרת, וזה שימח אותי מאוד.
הפקק בכניסה לתחנה הבהיר לי שאני לא החוכמולוג היחידי. אחרי ארבעים דקות המתנה עם מנוע עובד, הדלק במיכל ירד מתחת לקו האדום. זה דווקא טוב, חשבתי, כי ככה אוכל למלא הרבה דלק זול. לפניי בתור עמדו עוד כמה מכוניות שבתוכן נהגים עייפים בטרנינג, שיצאו מהמיטה בקור של 5 מעלות כדי לחסוך כמה שקלים. תחושת הסולידריות שהיתה באוויר נמהלה באדי הדלק ונתנה לכולנו את הכוח להמשיך.
ההמתנה התארכה. יצאתי מהרכב ונכנסתי רגלית לחנות הנוחות הצהובה. ירדתי על סנדביץ' גבנ"צ, בקבוק מים מינרליים ורכשתי כמה פסקי זמן בטעמים שונים, שהיו במבצע בגלל מחאת השוקולד. לא בגלל שהייתי רעב, פשוט חשבתי שזו השקעה טובה. קניתי גם כבל מטעין לנייד ומפה של כבישי ארצנו, סך הכל מאה וכמה שקלים. נכון שזה ביטל למעשה את החיסכון בדלק, אבל את זה קלטתי רק בדרך הביתה.
בבוקר יום א' הוחלט שאת כל ההסעות נעשה עם רכב אחד. בשבע וחצי יצאתי עם הילדה הגדולה לכיוון האוטובוס לצבא וחזרתי לאסוף את השנייה להסעה לבית הספר. ממש כמה דקות לפני שמונה הספקתי לקחת את השלישית לבית הספר שלה באיחור קל של רבע שעה. על הדשבורד בחנייה כתבתי למורה פתק שמסביר שהילדה איחרה לבית הספר עקב נסיבות משפחתיות ומשבר האנרגיה. צלצלתי לפגישה של תשע וביטלתי אותה בתירוץ שנכנס לי משהו דחוף. ביקשתי לדחות לערב. "כמה בערב?", שאל הבחור. "12 בלילה", עניתי וניתקתי מהר. עשיתי חשבון שנסיעה בפקקים לתל אביב בבוקר תגבה ממני מחיר כבד בדלק, בעוד שהנסיעה בערב יותר חופשית, יש פחות עצירות והאוטו הרבה יותר חסכוני. עם כל הכבוד לעסקים, הבחור לא שווה שלושה ליטר.
בעשר בבוקר אשתי היתה צריכה להגיע לפגישה בכפר סבא. ביטלתי כמה דברים חשובים והסעתי אותה לשם. מכיוון שאנחנו לא נוסעים הרבה ביחד, פתאום היו לה הערות על הנהיגה שלי. תאט, תיזהר, אתה לא שומר מרחק, אתה נוסע מהר מדי, למה אתה זוחל כמו צב. השתגעתי מבפנים, אבל שיחקתי אותה רגוע. גם העובדה שהגברת הסכימה לחזור באוטובוס הרגיעה אותי. קבענו שבשתיים אני אוסף את הקטנה מבית הספר, נותן לה צהריים, מקלח אותה, מלביש לה בגדי בלט ולוקח אותה ועוד שתי חברות שצריך לאסוף בדרך לחוג היפהופ. גם כן מוסיקה. אף פעם לא הבנתי מה לנו הישראלים ולמוסיקה הזאת מארה"ב. שם, אגב, הדלק זול, 4 דולרים לגלון (!), ולכל אחד יש מכונית משלו. אמריקה.
למשרד כבר לא הגעתי. המשכתי למלא את הזמן בתיזוזים עם הילדה: מהחוג הביתה, מהבית למתנ"ס, מהמתנ"ס לחברות, וחוזר חלילה. אחר הצהריים אשתי הציעה שנקפוץ לבקר את הוריה, כי מזמן לא עברנו שם. אמרתי לה שאני חושב שהם יעדיפו לבוא אלינו. כשמד דלק דמיוני מהבהב באדום מעל ראשה הסברתי לה שבגילם חשוב לעודד אותם שייצאו קצת מהבית ויחליפו אווירה. זה לא עבד. היא לקחה את האוטו ונסעה לבד. בחצות החזרתי את הגדולה מהצבא ואת השנייה ממסיבה ברחובות. יום החיסכון הראשון הסתיים בהצלחה.
למחרת הייתי אמור לנסוע לחיפה והחלטתי להשאיר את האוטו לאישה. כבר בלילה התחילו לי רעידות בידיים. איך אני מגיע? העליתי לפייסבוק בקשה לנהגים שנוסעים לחיפה שמעוניינים בטרמפיסט משעשע. בחור מהאזור, שאף פעם לא ראיתי והוא מעולם לא שמע על דאודורנט, הזמין אותי. נסענו בטנדר טויוטה שלו, שהיה עמוס בחלקי צנרת למשקים חקלאיים. לחיפה הגעתי רק בשלוש כי הוא עצר בשישה מושבים בדרך להוריד סחורה. הוא גם התעקש שאשלם חצי מעלות הדלק, למרות שמה שללא ספק ייקר את הנסיעה זה העצירות שלו. חוצפן.
ביום שלישי ירדה מהפרק גם בר מצווה בירושלים (מזל טוב, יונתן!). העליות האלה זה מאמץ אדיר למנוע ולגיר, וכמובן בזבוז דלק ענק. הרגלי הנהיגה שלי השתנו לטובה: השתדלתי להתרחק מתחנות דלק כמה שיותר, וניסיתי להרגיל את האוטו לנסוע על כמה שפחות.
בירידות העברתי לניוטרל וכיביתי את המנוע. אחרי שקראתי במגזין רכב שרגל קלה יותר על הגז תפחית את צריכת הדלק, עברתי לנהוג בכפכפים. הרגליים קפאו לי, אבל היה שווה. היה כתוב גם שלא רצוי להדליק ולכבות את המכונית יותר מדי. הורדתי את הילדה בספרייה "רק לרגע" וחיכיתי עם מנוע דלוק בחוץ חמישים דקות. הילדה התעכבה, ואחרי זמן מה דפק לי על האוטו גבר שראה את האדים על החלונות והיה בטוח שאני מנסה להתאבד עם צינור מהאגזוז.
אלה היו ימים משונים. הפסדתי לקוחות, נותרתי ללא חברים, המשפחה הרחבה מתנכרת לי, ההורים של אשתי כועסים עלי, אבל בשורה התחתונה חסכתי כמעט 200 שקלים!
חגיגות פורים השביתו לי את השמחה. התניידתי כמו חולה הגה בין מסיבת תחפושות בחוג היפהופ, ערב פורימי בקרמיקה, נשף מסיכות במתנ"ס, חגיגת פורים בבית ספר ועדלאידע בחולון. נשברתי.
התחננתי לאשתי שתיקח את האוטו שלה, כי זה לא עובד ואני נכנע. היא אמרה שבשום אופן. האוטובוסים חסכוניים, האווירה נעימה, החיסכון בדלק חשוב לה יותר מכל דבר אחר והסידור העכשווי עדיף לה, גם אם זה אומר לוותר על הנוחות פה ושם.
עכשיו אני מחפש מישהו שיכול לצרף אותי לנסיעה רחוקה במיוחד. מישהו בדרך לקריביים במקרה?
