תארוז לי ברטה – טליק לזר
אם מישהו הספיק לשכוח את הרצח בדיזנגוף לפני שלושה שבועות, בא הרצח בעתניאל והזכיר באיזו תקופה אנחנו נמצאים. אצלי הפיגוע בדיזנגוף זכור במיוחד כי הייתי כמה מאות מטרים משם, בהיכל התרבות. הופעתי עם הלהקה שלנו באותו שישי בצהריים, והירי התרחש בזמן ההופעה. אנחנו היינו כמובן מנותקים מהחדשות, כי במהלך הופעה יש לנו באוזניות ווליום כזה שגם אם פצצת אטום איראנית תיפול מחוץ לאולם עדיין נחשוב שזו מכת תוף שיצאה משליטה.
בנוסף, אף אחד מהמארגנים לא רצה שדעתנו תוסח תוך כדי הופעה, כך שלא עידכנו אותנו. היחיד שקיבל התראה בזמן אמת היה יזהר אשדות, שהחליט במהלך אחד השירים לתעד אותנו ואת הקהל עם הנייד שלו. בעודו מצלם, קפצה לו לתוך הטלפון התרעת חדשות על הפיגוע מאחד האתרים, אבל הוא חיכה לסוף ההופעה ולא אמר לנו כלום.
בדיעבד שמחתי שהמידע איחר להגיע. הימ״מ לא ממש זקוק לאנשים כמונו שיסתובבו לו בין הרגליים, ושמחתי גם שהקהל שלנו קיבל את המידע באיחור ונשאר מוגן בתוך ההיכל, במקום להסתובב בחוץ. למי ששכח, לפני חודשיים התרחש טבח באולם הופעות רוק בפאריס, וריכוז של מעל 2,500 איש שנהנים ממוסיקה הוא חלומו של כל טרוריסט.
בשבועיים שבהם חיפשו את המחבל נשאת מלחם ברחבי הארץ, צצו אצלי, כמו אצל רוב אזרחי ישראל, לא מעט מחשבות וחרדות בעניין ביטחון המשפחה והילדים. המחשבה שאחד מבני משפחתי ייתקל חלילה במחבל עוררה אצלי פחדים קשים, וכשניסיתי להרגיע את עצמי בתסריט שבו אני אהיה שם לצידו, מוכן להיאבק במפגע, הבנתי שאז המצב יהיה רק יותר גרוע. הרי עם כל הרצון הטוב, מה יש לי לעשות מול מחבל, חוץ מלהגיד לו שהוא ממש לא בסדר, לעשות לו נו נו נו, לרקוע ברגליים או לעשות פרצוף נעלב כמו ילד לא מקובל שהפרחחים של הכיתה לקחו לו את הכדור.
במפגשים חברתיים הבנתי שאני לא היחיד שטיפח לאחרונה חרדות ביטחוניות, ושעם כל הכבוד להגדלת מינוני הפרוזאק, כולם מדברים על פתרון אחר: נשק. נושא חם שהדילמות שנלוות אליו צורחות כמו גרפיטי על קיר.
מצד אחד, אם מגיע איזה מניאק ומתחיל לירות, כדאי שלבן אדם כמוני תהיה אופציה להתגונן. אלת בייסבול זה לא נוח לסחיבה, ומכיוון שבישראל לא נוהגים לשחק בייסבול, אם תסתובב איתה ברחוב אתה עלול להיתפס כתימהוני.
אקדח, לעומת זאת, הוא נוח לנשיאה, ולמרות קוטנו הוא דווקא מקנה לך מעמד מכובד של מישהו שלא כדאי להתעסק איתו. מצד שני, לאקדח צריך להוציא רישיון ולעבור מבחנים, ואני כבר נכשלתי ביותר מדי כאלה במהלך השנים.
יש גם את עניין המראה. כשאתה הולך עם אקדח אתה כנראה שוטר, מאבטח או רכז ביטחון בהתנחלות. אני אישית אף אחד מהשלושה, ותמיד היתה לי בעיה עם הטיפוסים האלה, שנושאים חצי חנות של "ריקושט" על החגורה: מנשא לטלפון נייד, מנשא לפנס, אולר שוויצרי, פלאייר פטנט, גז מדמיע, פאוץ' לארוחת עשר, פאוץ' לנייר טואלט בעקבות הארוחת־עשר, מימייה, נרתיק לאקדח ונרתיק לתרופה נגד קילה שנגרם מרוב חפצים על החגורה.
אני בהחלט יכול לדמיין את עצמי כאציל אנגלי מוקף בכלבי ציד, יורה באוויר לעבר צלחת בשטחי האחוזה, אבל צריך להודות: אני לא מת על הלוק של נושאי האקדח, וקצת קשה לי לראות את עצמי הולך עם הדבר הזה על החגורה.
מצד שני, איפה תשים את האקדח? בתיק? קלינט איסטווד אף פעם לא הלך עם תיק, בטח לא כזה שכתוב עליו "אגאדיר משלוחים".
יש גם בעיות יותר מהותיות. אתם יודעים כמה פעמים שמעתי בתוך ביתי פנימה את המשפט ״אני אהרוג אותך״, על נוסחיו השונים? "מי שהשאיר את הכלים בכיור, אני יורָה בו״; "אם החברה שלך עוד פעם מצלצלת בצהריים אני ארצח אותה״; ״אמא! היא לקחה לי את המעיל, אני אהרוג אותה״. האם במשפחה כזו, שאין בה את האיכויות ונימוסי השולחן של משפחת המלוכה הבריטית, ויש בה יותר את האיכויות של משפחת סופרנו – רצוי שיסתובב אקדח?
מצד שלישי, יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני והאקדח יכולנו להיות חברים טובים. למשל, בכל פעם שבשכונה שלנו מישהו מחליט להרים מסיבת קריוקי, שנמשכת שעתיים־שלוש־ארבע־חמש ו־60-50 דציבלים יותר מדי, אני נזכר בתחפושת האהובה על ילדי ישראל ומפנטז שאני קאובוי במערב הפרוע של בקעת אונו. שלוש־ארבע יריות באוויר יסדירו את העניין, השקט ישוב לשכון באזורנו, ואני אדהר על הספה בסלון לעבר השינה.
נזכרתי גם שכבר כמה פעמים שמעתי את עצמי אומר בכביש שאם היה לי נשק, הייתי יורה במניאק שעקף את כל הפקק על השוליים עם הג'יפ היוקרתי שלו, איך הייתי מנקב לו את הגלגלים וגם מפצפץ את הכלב שמתנדנד לו על הדשבורד.
ומי לא מפנטז לפעמים על ירייה קטנה באוויר כשמישהו מתקרב לפח זבל שלי עם הזבל שלו, ועוד ירייה אחת מעל ההוא שחוסם לי את החניה, כי if you want to shoot shoot, don't talk about the vaad bait.
√ √ √
מכיוון שמדובר בנימוקים ובשכנים כבדי משקל, החלטתי לבדוק את האפשרות ברצינות במטווח הקרוב למקום מגוריי. הסברתי שאני מחפש פתרון הגנתי לימי הטרור, וחלקתי עם המדריך הפעלתן איציק את הלבטים בנוגע ליכולותיי המוגבלות.
״ניצני", הוא הרגיע אותי, "אחרי כל השנים שאני בעסק הזה, אין דבר כזה שאני לא מוציא אותך צלף״.
אחרי שקיבלתי הסברים תיאורטיים מקיפים ונבחר לי אקדח מתאים, עם קת חלקה שמשתלבת לי עם הקרחת, ניגשנו למטווח. זיכרונות עגומים מהטירונות צצו בראשי. העיניים שלי אף פעם לא היו של נץ, והידיים נהנו תמיד מיציבות של רגל קרושה. למרות זאת, בניסיון הראשון דפקתי שלושה כדורים במרכז הראש של המטרה. לצערי, היה מדובר במטרה של שכני למטווח.
כדי להסיט את תשומת הלב מהמקבץ המביך, ניסיתי לעניין את איציק ברעיון שאנשים יוכלו להביא מהבית דיסק און קי עם תמונות של טיפוסים שהם שונאים (גרושה, חמות, מעביד, מתחרה עסקי, יריב פוליטי), להדפיס את התמונה ולירות לעברה בזמן המטווח. אבל נראה שהתמונה היחידה שהוא היה שמח להדביק כרגע על מטרה היתה של הראש שלי.
כשישבנו לסכם את המטווח, ניסיתי להתעניין עם צביקה אם הוא ממליץ לי על הגלוק 19 או שאני דווקא יותר טיפוס של "באדי גארד 360". החצוף צינן את ההתלהבות שלי ואמר שהוא חוזר בו ממה שאמר קודם. ״כנראה לא כל אחד יכול לירות באקדח, ניצני".
"אז איך אני אתגונן מול הטרוריסטים?" שאלתי, מודאג. "לך על גז פלפל", הוא אמר, "או אולי רוגטקה? אמנם לא שיא החדשנות, אבל עבד לא רע לדוד המלך". √
