אני לא אוכל אני צועד.. למה שומעים משהו? טליק
זה קרה כשעמדתי אחרי ארוחת ערב מעל לכיור ושטפתי שלוש צלחות, שלוש כוסות ושלושה מזלגות. פתאום קלטתי שהבית שלנו התרוקן. הבת הגדולה נסעה לטיול של כמה חודשים בעולם, האמצעית, חיילת בצבא ההגנה, חוזרת רק בסופי שבוע, ורק הקטנה בת ה־11 מסכימה לגור איתנו באותו בית, להיראות איתנו בציבור, ובניגוד לרצונה, גם ללכת לבית הספר.
בימים הראשונים שאחרי הנטישה הגדולה אשתי ואני לקינו בדכדוך קל. התפאורה הרועשת מסביב השתנתה בבת אחת, ושקט נפל על הבית. אחרי שנים של ארוחות משפחתיות מרובות משתתפים וסכו"ם, בקושי הצלחנו להושיב לשולחן שלוש נפשות. הפעולות האוטומטיות שאני כל כך רגיל לעשות, כמו להעיר על אורות דלוקים ("מה זה פה, יום העצמאות?"), על המזגן שעובד סתם ("מה זה פה, בית קירור?") ועל הדוּד שמחמם מים לאף אחד ("מה זה פה, חמי יואב?"), נפסקו. הפסקתי לצקצק על הבגדים שזרוקים על הרצפה, על מגירות פתוחות ועל נעליים בסלון.
√ √ √
סך הפעולות המנג'סות שלי הצטמצם לכיבוי אורות בחדר של ילדה אחת בלבד. פתאום אין מוסיקה בפול ווליום מאחורי דלתות נעולות, סופות הרוח שייצר הפאן נרגעו, ה־WiFi הביתי חדל להזיע, האינטרנט חזר להיות קליל ומהיר, ותנועת החברים והחברות שנכנסים ויוצאים קטנה בעשרות אחוזים. הפכנו לצימר שעובד רק בסופי שבוע.
גם במקרר חלה תמורה רצינית. הירקות, הפירות והיוגורטים התיישנו לנו מול העיניים, ועברו די מהר לסטטוס "פג תוקף", ומשם לזבל. לקח לנו זמן לקלוט שצריך לקנות פחות אוכל. האוטו, שבימים אחרים עבר מיד ליד ושמנועו כמעט אף פעם לא דמם, מתייבש עכשיו בחוץ. נראה לי שהוא מתגעגע מאוד לחניון של הקניון. בתקופה שהגדולות היו בבית, הן לקחו אותו לשם כמה פעמים בשבוע.
דווקא הקטנה הבינה מייד את המשמעות של "מזרח תיכון חדש". מלבד לפינוק המוגזם שאנחנו כופים עליה, יש לה עכשיו גישה לשלושה ארונות בגדים, במקום אחד. האמבטיה כולה לרשותה, בלי "תצאי כבר" ו"לא השארת לי מים". היא גם יכולה לראות בטלוויזיה מה שבא לה, בלי להתחשב בדעתן של אחיותיה הגדולות.
השבוע מצאתי את עצמי עובר מהורהר בין החדרים הריקים ותוהה איך זה קרה לנו בלי אזהרה מוקדמת, וכמה אני ואשתי רחוקים מדיור מוגן. הייתי ממש על הקרשים.
אחרי חמש דקות של שיחה עם הילדה בסקייפ, שני הצדדים ממצים את העניין. אנחנו יודעים שהיא בסדר, היא מבינה שנשארנו אותם הורים מעצבנים כמו שהיינו
ובכל זאת, יש גם קרן אור. את הגעגועים הטובים של פעם מחליפה היום הטכנולוגיה של הכפר הגלובלי. הקשר עם הילדה בחו"ל ועם הבת בצבא הוא די רציף, ואתה לא ממש מספיק להתגעגע, כמו פעם.
כשהייתי בן 10, ההורים שלי טסו לחו"ל לשלושה שבועות באיזה קיץ והשאירו אותי אצל סבא וסבתא. ישבתי אצלם כל אוגוסט, שמעתי את הפינה לאם ולילד ברשת ב', וחיכיתי שאבא ואמא יחזרו. טלפון היה, אבל לא שיחות חוץ. אז הייתי יושב על המרפסת ימים שלמים ומסתכל על הרחוב בציפייה. לפעמים היתה מגיעה גלויה צבעונית עם תמונה של מגדל פיזה או גונדולה מוונציה. הסתכלתי על הגלויות בזכוכית מגדלת בתקווה לראות את ההורים שלי, כי הייתי בטוח שהם מתחבאים איפשהו.
היום, הילדה שולחת כל יום תמונות בווטסאפ ממקומות מעניינים במסעה בחו"ל (בעיקר קניונים וחנויות של אפל), וכשבא לה היא גם מתקשרת בסקייפ. אחרי חמש דקות של שיחה, שני הצדדים ממצים את העניין. אנחנו יודעים שהיא בסדר, היא מבינה שנשארנו אותם הורים מעצבנים כמו שהיינו, והכל סבבה. גם השיחות שלה עם אחותה הקטנה נמשכות כמה דקות. היא מראה לה את המשקפיים והבגדים שקנתה, והקטנה שולחת נשיקה ומוודאת שהיא קנתה לה משהו.
אני באמצע משהו. אחזור אלייך. טליק לזר
השיחות הללו, שמגיעות ללא תיאום מראש ובלי התחשבות בהפרש השעות, יכולות לתפוס אותך במקומות משונים. למשל, בזמן שאתה לועס לאפה ושיפוד פרגית באור יהודה, בהליכה בין העצים ביציאה מהלוויה בנתניה, או עם העיניים בתקרה בטיפול אצל השיננית.
כשהבת שלי מצלצלת לסבתא שלה בשיחת וידאו, זה נראה כמו מערכון. הסבתא לא שומעת טוב, וגם הקו לא משהו, אז כדי לשפר את ההאזנה היא מפנה את המכשיר לכיוון האוזן. הילדה, בתגובה, פורצת בצחוק מתגלגל, כי כל מה שהיא רואה על המסך שלה בחו"ל זה את פנים מערת האוזן של סבתא.
הפרדוקס הוא שדווקא השיחות עם החיילת, שנמצאת במרחק שעה וחצי נסיעה מאיתנו, מועטות יותר, כי אין לה זמן בשבילי, וגם כי הסיווג הביטחוני שלי לא משהו.
לא נעים להודות, ואל תספרו לאף אחד שאמרתי, אבל השקט הנעים הפך ממכר. אני יושב לי בסלון עם רגליים למעלה וקורא ספר, כשברקע מוסיקה שאני בחרתי. תכלס, מאז "מאה שירים ראשונים" עם נתן דטנר וציפי שביט, שהשתלטו על מכשיר הווידאו שלנו לפני 22 שנים, הורחקתי מהסלון לאזורים הנידחים יותר בבית.
עכשיו סוף סוף אני שומע את מה שאני רוצה, בלי לזפזפ בין וואן דיירקשן לוואן ריפבליק, לא מצווים עלי להעביר לאח הגדול, לא לוקחים לי כסף מהארנק, חשבון החשמל צנח, וגם החשבון בסופר.
הסידור הזה מתחיל להיראות לי לא רע. הגדולה לומדת את עובדות החיים ומגלה בגרות ואחריות בחו"ל, השנייה עוברת חינוך מחדש על חשבון צה"ל, והקטנה מתפנקת על אבוש, כי פשוט אין הרבה ברירות אחרות. חל שיפור גם ברווח שביני לבין הגברת הראשונה. היא התפנתה סוף סוף להיזכר שגם אני קיים, ומעניקה לי זמן איכות שכמוהו אני לא זוכר זה שנים.
וכשאני מתגעגע לילדות הקטנות של אבא, וזה קורה די הרבה, תתפלאו, אני מסתכל באלבום המשפחתי מפעם, מזיל דמעה קטנה, משחרר אנחה ומחכה לשינוי הבא. √
yairn@israelhayom.co.il
אחרי חמש דקות של שיחה עם הילדה בסקייפ, שני הצדדים ממצים את העניין. אנחנו יודעים שהיא בסדר, היא מבינה שנשארנו אותם הורים מעצבנים כמו שהיינו
