לכל ישראלי יש איזה דוד ישראלי באמריקה שבא בקיץ לביקור. זה לא חייב להיות ממש דוד . זה יכול להיות גם קרוב משפחה או חבר, שפעם בכמה שנים עולה על מטוס ונוחת עלינו.
גם לנו יש כמה וכמה "דודים" ישראלים באמריקה ואחד מהם, דווקא נחמד, קפץ החודש לביקור. ייאמר לזכותו שהוא דיווח על הגעתו הצפויה מבעוד מועד ונתן לנו זמן להתארגן, כשלהתארגן פירושו הכנת רשימת קניות ארוכה שעשו הבנות שהבינו שלפניהם הזדמנות לקנות בגדים שאין בארץ ובמחירים זולים. בשבועות לפני בואו גיליתי איזה יופי של שליטה יש לבנות שלי באנגלית וכמה אישתי זריזה ומיומנת בנבכי הרשת. הבנות שלא מסוגלות להיכנס לאתר של קופ"ח מכבי, הפכו לחבורת האקרים שיושבת לילות מול המחשב, ממירה מידות אמריקאיות לישראליות ומחשבת את שערי חליפין של דולר מול שקל.
בינתיים בצד השני של כדור הארץ, הדוד שקיבל את דו" ח הבלדרות הצפוי לו, התמרד וניסה להמציא תירוצים בסגנון "אל על לא מאפשרת יותר ממזוודה אחת". אז מיד הזמנו לו מזוודה בשם סאן דייגו ג'יפ שנראית כמו מכונית מסחרית קטנה, ושלחנו הביתה לו דרך איביי.
לשדה התעופה נסענו כולנו. הבנות שלא הרימו אליו טלפון שנתיים חשו לפתע געגועים עזים ודאגה כנה, פחות לשלומו ויותר לכבודה שהוא הביא אתו. מבקרים באולם קבלת הפנים הסתכלו בהערצה על מפגן האחדות המשפחתית שביצענו, המאבטחים נבהלו מההסתערות על האיש, אבל אני נהניתי.
פינינו לו את אחד מחדרי הבנות ישבנו לשמוע חוויות והלכנו לישון. ההתלהבות מהקניות והבגדים פגה במהלך הלילה, ובבוקר האורח היקר שלנו הפך מ מ"הדוד מאמריקה שהביא לנו מתנות" לעוד מישהו שתופס את השירותים, ושצריך לחשבן לו את המים החמים במקלחת. הייתה גם בעיה של תיאום ציפיות. אמנם הוא הודיע מבעוד מועד על תאריכי הגעתו, אבל אף אחד בבית לא חשב שצריך לפנות לו זמן. וכך, בימים הראשונים, כל אחד מבני הבית המשיך בשגרת יומו והאורח המשועמם בילה בעיקר מול הטלוויזיה ובמשחקי כדור עם הכלב של השכנים. היה בזה משהו טיפה לא הוגן כי כשביקרנו אצלו בקולורדו הוא כל יום לקח אותנו לטיול אחר. אני הייתי בטוח שהוא בחופשת חג כלשהי אבל התברר שהוא פשוט לקח חופש מהעבודה רק כדי להיות אתנו.
אחרי ארבע ימים אישתי אמרה שהיא חושבת שהאורח לא נראה מרוצה ושכדאי שנדבר אתו. הוא רמז לי שהוא מצפה שנבדר אותו בעוד אני הסברתי לו שאנחנו חפצים לשלב אותו ולתת לו לטעום מחיי המשפחה היומיומיים. וזו בעצם הסיבה שאני לוקח אותו איתי לסופר , סוחב אותו איתי לבנק הדואר ומצרף אותו לכל הסעה של הבנות. הוא אמר שלמרות שהיה לו כיף במזגן של הסופר הוא מאוד היה רוצה לבקר בתל אביב.
מאחר ולמחרת היו לי כמה פגישות באזור לקחתי אותו איתי. זמן האיכות המשותף שלנו הבהיר לי מה ההבדל בין ישראלי שנוסע לאמריקה לישראלי שבא לכאן לביקור. ישראלי שמגיע לארצות הברית מנסה להבין איך זה עובד ואיך הוא יכול להשתלב בחגיגה , להביא את המכה ולהנחיל לאמריקאים שיטות ישראליות שיחרבו להם את כל מה שהם בנו במאתיים שנה. ישראלי שמגיע לכאן יספר לך כמה טוב באמריקה וכמה כואב לו לראות מה שקורה כאן. אני תמיד שמח לשמוע ביקורת וללמוד משהו, אבל בתור מי שתקוע כאן לטוב ולרע כבר 50 שנה, סדנאות ההדרכה האלו מביאות לי לא פעם את העצבים.
בערב ישבנו במרפסת ויתוש מזן הנמר האסייתי עקץ אותנו. בארצות הברית אין דבר כזה " אמר הדוד תוך כדי שהוא מתמרח באלתוש. "אתה מרים טלפון ותוך שניה באים ומרססים לך את כל השכונה." . הסברתי לו שזה נמר אסייתי ולכן קטן הסיכוי שימצא באמריקה. אחר כך הוא סיפר לי שכשהיינו בתל אביב הוא ראה מישהו באמצע הרחוב עומד ומשתין על עץ. עניתי לו שזו מדינה חמה ,מזיעים , חשוב לשתות הרבה , לחלק מהאזרחים יש פרוסטטה ובגלל שהכנרת מתייבשת האזרחים מעדיפים להשקות את העצים במו גופם.
הוא התלונן על הנהיגה בארץ ושכולם חותכים האחד את השני בפראות בלי לאותת. אמרתי לו שזה בגלל שלא מזמן התקיים מרוץ פורמולה 3 בירושלים ושאווירת התחרות חלחלה גם לנהיגה של האזרחים וזה סימפטום שתכף יעבור. הוא המשיך להקשות: " למה ההורים מורידים את הילדים באמצע הכביש על יד בית הספר ומסכנים את חייהם תוך כדי חציית פס לבן ?. "זה עניין אחר" עניתי לו. "אתה יודע כמה חשוב ליהודים החינוך . ההורה היהודי לא רוצה שהילד שלו יפסיד דקה של לימודים גם אם זה אומר שהוא עלול להידרס בדרך." הוא התחיל לירות לכל הכיוונים. "קראתי על אונס במועדון, מכות באח הגדול , עד מדינה שברח למשטרה, שלא לדבר על ההסברה האיומה שלכם בחו"ל והכפייה הדתית… ומה עם השלום? מה קורה לכם ??"
בשלב הזה כבר התעצבנתי "אני מציע שתשווה אותנו לסוריה, לא לארה"ב . אנחנו במזרח התיכון תסתכל על הדברים הטובים"
מה למשל? "
"מה למשל ? א….אחשוב על זה בבוקר."
בבוקר קמתי כמו קפיץ, נכנסתי לו לאמבטיה בלי לדפוק
והכנסתי לאוטומט: "מה טוב פה? יש לנו את כביש 6 , מכרנו את וויז, תל אביב היא גן עדן לגייז, אין על היופי של ירושלים, אנחנו אלופי העולם בגלשני רוח, אנחנו אומת סטארט אפ , יש לנו את החומוסיות הכי טובות בעולם, כוורת מתאחדת, ובטלוויזיה משדרים את לונדון וקירשנבאום".
בשדה התעופה הבחור עדכן אותי שבעוד ארבע שנים הוא יחזור לעוד ביקור. "הנה ג'ון קרי בארץ, אולי המצב ישתפר ולפחות יהיה פה שלום".
אמרתי לו שנשתדל מאוד אבל שייקח בחשבון שגם אם יהיה פה שלום שלא יופתע אם הוא ימשיך לראות אנשים משתינים על עצים. בכל זאת יש גבול לויתורים שאנחנו מוכנים לעשות.
