זה היה בסופה של הביקורת התקופתית שלי אצל רופא המשפחה. הוא נתן בי מבט מודאג ואמר לי: "חביבי, הבטן הזאת צריכה ללכת".
האמת, לא הופתעתי. אני משנן לעצמי את המשפט הזה מול המראה כל בוקר, ואני מכיר בעובדה שעם כל האהבה העצמית, חלקים לא מבוטלים ממני ממש מיותרים. "יש בקופת חולים דיאטנית מצוינת", אמר הרופא, והכניס אותי לסרטים קשים.
כל הדיאטניות שהכרתי אי פעם חלפו לנגד עיניי. סיפרתי לו על החצופה, שהיתה מסבירה לי כיצד לרזות אף שהיתה שמנה יותר ממני; על המפחידה, שבגללה פניתי לטיפול פסיכולוגי; על המכשפה, שאת הפרצופים הכועסים שהיא היתה עושה לי בכל שקילה ראיתי בכל צלחת ובין מדפי המקרר; ועל ההיא עם הפרנויה ממתוקים, שהיתה עושה לי נו־נו־נו עם האצבע: "לך ישר לכלא, אינך עובר בדרך צלחה ואינך זכאי לקינוח".
הסברתי לדוקטור שאני יודע בדיוק מה עלי לאכול כדי לרזות, ואין לי צורך בדיאטנית. שנים של ניסיון לימדו אותי שכל מה שצריך זה תפריט מאוזן, ושאם אני מפסיק עם לחם, עוגות, סוכר ותפוחי אדמה, מתנזר מבורקס ומסוגי מטוגנים, מדלל את שיעור הפיתות בחומוס, מתרכז בירקות מאודים, חזה עוף, פרי אחד ליום וחצי ביצה ושותה הרבה מים – אני מסודר. הכל ברור וידוע, אז בשביל מה אני צריך דיאטנית? לא חבל על הכסף?
הרופא לא התרגש. "יש לי מישהי שתגרום לך לחוויה מתקנת", הוא אמר בחיוך. "אחרי הכל, מדובר בחיים שלך, וזה גם שירות חינם של קופת חולים, אז מה אכפת לך".
פתאום הרגשתי שיש מצב שאני דווקא צריך דיאטנית. אפילו מאוד. גם הגברת הראשונה של הדוחן והכוסמת תמכה ברעיון. "לך אליה, תן צ'אנס. אל תהיה כבד", אמרה, והתכוונה לכל גרם.
קבעתי עם הדיאטנית, נקרא לה קלורית (שמה האמיתי שמור באריזת ואקום), ומייד מצאנו שפה משותפת. היא סיפרה לי כמה היא אוהבת לקרוא אותי, ואני סיפרתי לה כמה אני אוהב לאכול. בימים של עצבות סיפרתי לה בדיחות על כרובית וסלק. בכל שקילה התעקשתי שהיא תמדוד לי גם גובה. הבשורה הרעה היתה שאני מתקשה להישאר במשקל קבוע, הבשורה הטובה היתה שהגובה שלי יציב.
היא רצתה לדעת באיזה בית גדלתי, מה אכלו שם, אם יש לי טראומות ילדות קולינריות ואם יחסיי עם אשתי דומים יותר לחציל מטוגן או לחומוס עם ביצה
את הפגישות איתה קבעתי בשעות הקשות של הבית. הזמן שבו צריך להסיע, לשבת עם הילדה על השיעורים, לעשות קניות, לסדר ולנקות. אשתי לא אהבה את העובדה שאני נעדר בדיוק כשצריך אותי, אבל בעיניי זה היה נפלא.
קלורית גילתה הבנה למצבי, ואני גיליתי הבנה למצבן העגום של הדיאטניות. מתברר שבשנים האחרונות ירד ערכן כמקור אינפורמציה, מאחר שכל החומר העיוני שהן למדו נגיש לכולם באינטרנט. היא הסבירה לי שלדיאטניות של היום יש תפקיד אחר, מכוון ותומך יותר, ולכן הפגישות שלנו קיבלו גוון פסיכולוגי, שעניינו כיצד לרסן חשקים ואיך לשלוט בתאווה.
קלורית רצתה לדעת באיזה בית גדלתי, מה אכלו שם, אם יש לי טראומות ילדות קולינריות ואם יחסיי עם אשתי דומים יותר לחציל מטוגן או לחומוס עם ביצה. היא שאלה אותי אם, כשאני חושב על אמי שהיא ילידת פולין, אני מתגעגע לגפילטע פיש ולרגל קרושה, או שמא אבי האיטלקי מתחבר לי לתשוקה לאנטיפסטי ולסטייק פיורנטיני עם זוקיני.
אמרתי לה שהיתה לי ילדות מאושרת. התוודיתי על ההתמכרות ללחם עם שוקולד לארוחת עשר, על קשריי הסודיים עם חלווה, על ארטיק לימון כמעדן האולטימטיבי של שנות השישים, על עוגות החנק של סבתי, עליה השלום, ועל עוגות השוקולד הטעימות של אמי בשבת. אחרי עוד שקילה מאכזבת היא עודדה אותי לצאת לטיולים רגליים בארץ.
אני מאוד אוהב לטייל בארץ. בעיקר ביפו. אני נהנה מההליכה מהחניון בנמל ועד אבולעפיה, ומהנמל לאבו חסן. תיארתי לה את הנוף בדרך לשווארמה חזן בחיפה, ואמרתי שמבחינתי המשפט "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" מתייחס לאדם שנשבע לא לשכוח לעולם את טעמו של המעורב הירושלמי ברחוב אגריפס.
כשהיא שאלה על טראומות ילדות גיליתי איך ביום הולדת שמונה נחנקתי מנקניקייה. כשהיא עודדה אותי להציף זיכרונות לא נעימים מהצבא, נשברתי וסיפרתי איך לפני כל שמירה מילאתי את האפוד בצ'ופרים ובחטיפים.
היו גם רגעי משבר ובכי. כשזה קרה, קלורית ליטפה לי את הראש ונתנה לי לשתות מים, למרות שביקשתי קולה. מהשיחות הארוכות שלנו למדתי שאם אתה רוצה להסוות מנה בתור דלת קלוריות, או לשקר לעצמך, עליך להניח את הגורם הבעייתי על מצע דיאטטי כלשהו. למשל, תפוח אדמה בשמנת על מצע עלי חסה ופטרוזיליה נשמע הרבה פחות גרוע מסתם תפוח אדמה בשמנת. כך גם שניצלונים מטוגנים על מצע תרד, או ניוקי ערמונים על קרעי כרפס.
בבית ניסיתי ליישם כל מה שלמדתי. אסרתי כניסת עוגות כדי שלא איחשף לפיתויים, דבר שגרר מחאה כללית ושוק שחור של מאפים בין חדרי הבנות. סיפרתי לאשתי שהבדיקות שלי גבוליות וביקשתי שתבשל לי את התפריטים המיוחדים שקלורית נתנה לי.
לפעמים, כשהייתי ממש רעב, המצאתי לי מתכונים לא דיאטטיים בכלל (אבל טעימים מאוד), כגון המבורגר וצ'יפס על מצע חסה מסולסלת. איכשהו הצלחתי להעביר אותם בבית, בעזרת תירוצים דוגמת "קלורית אמרה שמותר לי" / "יש לי צניחת סוכר" / "זה רק בראש חודש" וכיוצא באלה.
לפני שבוע נפגשנו במקרה עם קלורית באיזו בר מצווה. קלורית ראתה אותי חוצה את הדשא עם צלחת קבבים, פרגיות, קרוקטים, טחינה ושש פיתות, בשעה שחצי קבב מבצבץ מפי. בלעתי את הממצא המפליל מייד, ובפה מלא בושה מילמלתי משהו על זה שהצלחת לא בשבילי. על הדרך הכרתי לה את הגברת הראשונה.
כשחזרתי מהבר, שמעתי את קלורית מתעקשת שבשום תפריט אין לה "המבורגר עם צ׳יפס על מצע חסה מסולסלת", ולא משנה בכלל מה אני אומר. היא גם המליצה לה להימנע מקבבים וקרוקטים, בטח שלא עם פיתות. אבל את זה כבר שמעתי תוך כדי ריצת אמוק למכונית.
