לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון שבישר שהתוכנית בהגשתי, ששודרה בטלוויזיה החינוכית זצ״ל, ״העולם עצוב אז צוחקים״, מועמדת לפרס האקדמיה בקטגוריית ״תוכנית תרבות״.
אמנם לא מדובר באוסקר וגם לא בפרס ישראל, אלא בפרסים שתעשיית הטלוויזיה המקומית (שהיא ״תעשייה״ בערך כמו שהירקון הוא נחל) מחלקת לעצמה, בלי קשר לרייטינג או לטעם הצופים בבית. ובכל זאת, חשתי מסאז׳ קטן באזור האגו.
עדיין, השתדלתי לא לקחת את העניין ברצינות רבה מדי ושמרתי על פרופורציות, שהתבטאו בזה שעוד באותו לילה חלמתי שאני נוסע בלימוזינה מוארכת בשדרות סאנסט באל.איי, חולף על פני השלט של Hollywood וצועד על השטיח האדום, כשזרקורי ענק חגים מצד לצד. גל גדות נצמדת אלי לסלפי ואני נעתר לה באבירות – בכל זאת, למרות כל התהילה, לא שכחתי מאיפה הגעתי (מהאחוזה בבוורלי הילס). צוותי טלוויזיה נלחמים על הזכות לצלם אותי, באולפנים מנהלים דיונים על חליפת המעצבים שלי, מחמיאים לשילוב המדויק בין הפפיון לחפתים, ומציינים ש"הוא נראה טוב לגילו״ ו״גורם אפילו לטום קרוז להיראות כמו דני דה ויטו״.
כשהכריזו על הסדרה המנצחת, "פרום איזראל – The World Is Sad So We Are Laughing", עליתי לבמה ולא שכחתי להודות לכל אנשי הצוות שעשו במלאכה, לסוכן, לאנשי האקדמיה, וכמובן לבנות ולאשתי, שבלעדיהן לא הייתי מגיע עד הלום.
בדיוק כשהנפתי את הפסלון לכיוון של אשתי, מחפש אותה בקהל באולם העצום, פילחה דקירה את הצלעות שלי, ומצאתי אותה. לא יושבת בשמלת מעצבים באולם המפואר, אלא שוכבת לידי במיטה בפיג׳מה, תוקעת בי מרפק וצועקת שאשתוק, כי אני מעיר את כל השכונה. מתברר שבמשך כמה דקות צעקתי מתוך שינה "תנק יו, תנק יו" במבטא ישראלי כבד, תוך שאני מניף את הידיים למעלה וכמעט שובר לה את האף.
אחרי שהכנתי לה קפה של בוקר, הכנתי סנדוויץ' לילדה, וכדי לחזור לפרופורציות גם זרקתי את הזבל, נפרדתי מהוליווד וחזרתי למציאות. באתר האקדמיה גיליתי שהטקס בגרסתו המקומית לא מתקיים בלוס אנג'לס עיר המלאכים, אלא באור יהודה בירת השיפודים.
את אור יהודה אני מחבב מכמה סיבות. ראשית, היא קרובה אלי הביתה. שנית, היא התברכה במסעדות מרנינות מאוד (רשימה תימסר בפרטי). ושלישית, היא מעלה בי חיוך כשאני נזכר בראש העירייה לשעבר, שהעניק לרחוב בעיר את השם ״בא לי״ – לא חלילה על שם האי האינדונזי הקסום, אלא על שם המאהבת שלו.
כשנזכרתי בממדים האמיתיים של התחרות, הבנתי שהדבר הנכון הוא לקחת את העניין בשוויון נפש, להבין שהעיקר זה ההשתתפות, ולא לעשות עניין מהשאלה מי יזכה. מצד שני, הדבר האנושי הוא לעשות בדיוק את ההפך, ובאווירת מערכת הבחירות הנוכחית, בדקתי מיהם המתחרים שלי והתחלתי לתכנן קמפיין נגטיבי, שיכפיש אותם בקרב חברי האקדמיה ויאפשר לי לצאת עם הפרס.
נכון שזה קצת לא נעים, כי בין המתחרים שלי בקטגוריית ״תוכנית תרבות״ היו אנשים כמו קובי אוז וקובי מידן, שהם חברים טובים שאני אוהב ומעריך. אבל חברים יש רק בפייסבוק, ועם נימוס לא הולכים למכולת, ובטח שלא לבמה בטקס פרסים.
שקלתי להפיץ פייק ניוז בסגנון "קובי מידן סתם מתחזה לאיש תרבות, הוא מעולם לא קרא ספר ובבית הוא רוקד טוורקינג על השולחן לצלילי נועה קירל, תוך כדי משחק פורטנייט ועישון נרגילה". את קובי אוז חשבתי לתקוף בסיסמה קליטה בסגנון "זה אוז או גזוז", או לפחות "קובי או אנשובי", אבל ויתרתי אחרי שהבנתי שזה לא אומר כלום.
שקלתי לחסל את שניהם בסלוגן "ניצני זה טוב – רק לא יעקב", אבל גנזתי את הקמפיין לטובת מחשבות יצירתיות יותר, כמו מתן שוחד. המטרה מקדשת את האמצעים, ואם צריך לרפד כמה חברי אקדמיה קשי עורף למען זכייה בפסלון שיתאים בול למדף בכניסה לבית – זה בהחלט מחיר ששווה לשלם. כסף מיותר אין לי, אבל אני יכול להציע כרטיסים להופעות, ויש לי כמה תקליטי שדרים נדירים של "שיר המנגל", שאני שומר בדיוק לצרכים כאלה.
אופציית השוחד ירדה מהפרק אחרי שהבנתי שמדובר בהתנהלות פסולה מבחינה מוסרית, ובעיקר שאני מפחד להציע. עברתי להתרכז בטקס עצמו, שישודר בערוץ כאן 11 ובניסיון להבין איך אני מפיק ממנו את המיטב. אחד הרגעים הזכורים ביותר בתולדות פרסי האוסקר הוא הרגע שבו שלח מרלון ברנדו צעירה אינדיאנית לקבל את הפרס בשמו, במחאה על האפליה כלפי הילידים באמריקה (מאוחר יותר התגלה שהיא למעשה שחקנית ובכלל לא ממוצא אינדיאני, אבל זה כבר לא שינה הרבה).
חשבתי לעצמי שאם אזכה בפרס, וכמחאה על סגירת הטלוויזיה החינוכית, במקום לעלות לבמה ולקבל את הפרס אשלח במקומי את קישקשתא.
הלבוש שבו מגיעים לטקס כזה חשוב לא פחות מהפרס. בגרסה הישראלית אתה לא רוצה להתלבש באופן חגיגי מדי, כי אם לא תזכה בכלום, תיראה מגוחך ומוגזם בחליפת שלושה חלקים ופפיון של ארמאני. בטח אם ההוא שזכה במקומך הגיע בחליפת טרנינג שני חלקים ועליה כתמים של שיפודי ציפורה. מצד שני, גם לקבל פרס בג׳ינס קרוע ובטי שירט עם הכיתוב "תיסלם עיר הנוער 83'", לא מכבד את המעמד.
בסוף שמתי עלי ז׳קט, שיכול להיחשב מכובד אך גם נונשלנטי במידה סבירה. נכנסתי למכוניתי, ששטיפה טובה דווקא היתה עושה לה טוב וגם אינה דומה ללימוזינה, ובמקום מיני בר יש בה שקית אשפה עם בקבוקים למיחזור שאני מתעצל לזרוק כבר שבוע, ונסעתי לאולם.
רגע הזכייה בפרס הוא רגע מכונן, ושחקן טוב לא נמדד ביכולת לגלם תפקיד מורכב בסרט, אלא ביכולת לגלם דמות של טיפוס מפרגן במסך המפוצל, מייד אחרי שהכריזו ששחקן אחר זכה בפרס – למרות שבפועל מתחשק לו לגלם כרגע את טוני סופרנו ולפרגן לקולגה אגרוף טוב.
לעומת זאת, מצפייה בטקסים קודמים למדתי שאם זכית, אתה צריך להיראות מופתע, מה שמשדר צניעות בסגנון "מי היה מאמין שזה יהיה אני, הייתי בטוח שהפרס ילך לשחקן השני, שבניגוד אלי התקשר אישית לכל חבר אקדמיה".
כשהכריזו על הזוכה בקטגוריה שלי, קובי מידן, עטיתי על עצמי פרצוף מפרגן, אבל הצטערתי שוויתרתי על הקמפיין הנגטיבי עם סיסמאות כמו "מידן לסודן" או "הצבעת מידן – קבל בריחת סידן".
מכיוון שלצערי לא הגעתי לבמה לשאת את הנאום שלי, ומכיוון שאני מרגיש שהצלחתי להכניס כמה חידושים לפורמט נאומי התודה השחוק והצבוע, אשטח אותו בפניכם כאן.
"אני רוצה להודות לחברי האקדמיה לטלוויזיה, אתם האקדמיה היחידה שקיבלה אותי. אני מודה למשפחה שלי, וכמובן לצופים. אני מודה למתחרים שלי. אתם ראויים לפרס לא פחות ממני, בעצם קצת פחות ממני, האמת שלא היתה תחרות ותגידו תודה שזכיתם לחלוק איתי מסך מפוצל לכמה שניות.
"תודה למפיק של התוכנית, שבלעדיו לא הייתי מי שאני היום – בן אדם עם אוברדרפט מטורף. תעביר כבר ת׳כסף שאתה חייב לי, יא גנב.
"תודה לסוכן שלי, זו הזדמנות מצוינת להודיע שעברתי לסוכן אחר, ואני מודה גם לו.
"תודה לצוות הנהדר שגרם לסדרה להיראות פגז, חוץ מהצלם אלי, שגרם לפרק 3 להיראות כמו משהו שצולם בסלולרי שנפל עליו פגז. אלי, פוקוס זו לא מילה גסה.
"למקליט דני – אהבתי את רעשי הרקע, הציפורים וכלי הרכב שנקלטו היטב בהקלטה, אם כי זה לא היה מאוד רלוונטי לתוכנית. פחות התחברתי לעובדה שלא שומעים אותי כשאני מדבר.
"וכמובן, תודה למי שבלעדיו לא הייתי מגיע עד הלום: ווייז". √
