לא מזמן ישבנו עם כמה חברים וקיטרנו שכבר המון זמן לא יצאנו לראות הופעת רוק טובה. לפני שנולדו הילדים היינו אנשים קלילים שבהחלטה של רגע יכולים להיכנס לאוטו ולצאת על עיוור לדוג איזו הופעה. אבל זה היה פעם לפני שהתחלנו לחפש בפאניקה קופונים לפסטיבלים של חנוכה ולפני שהפכנו למחממי שוקו ,נהגי הסעות ומורים פרטיים לאנגלית. היום זה שונה. הזדקנו, נהיינו כבדים וגם הילדים לא מקלים על החיים. היום הכל חייב להיות מתוכנן, וחוץ מג'ון קרי שקופץ לפה מתי שבא לו, יש מעט מאוד אנשים מעל גיל 50 שמאמינים בספונטניות. בגילנו הכל חייב להיות ידוע עד הפרט האחרון- מתי באה הבייביסיטר, מי בא, איך נוסעים, איזו הופעה וכמובן שחיייבים, חייבים(!) להזמין כרטיסים מראש.
אז אחרי שגמרנו לקטר החלטנו שהולכים להופעה של זמר מפורסם. לא "הזמר המפורסם", סתם זמר מפורסם. (השם שמור בכיס האחורי של המכנסיים) זה לא היה פשוט כי היינו צריכים להסכים על מי הוא אותו זמר , על תאריך שנוח לכולם וגם לתפוס אותו כשהוא מופיע ליד הבית ולא בפסטיבל זריחות/שקיעות במצדה. ברגע של טיפשות החלטתי לקחת על עצמי את נושא הכרטיסים. אני הרי קצת מהתחום. צלצלתי למועדון וקניתי שישה כרטיסים ב 900 שקלים וביקשתי לדעת איפה יושבים. הגברת בצד השני הסבירה לי את מה שידעתי, "אנחנו לא שומרים שולחנות, כל הקודם זוכה״. חייכתי לעצמי. אני הרי מכיר את שוהם (שם בדוי) המנהל, אני אדבר אתו ונסגור על שולחן מועדף כיאה לאדם במעמדי. שלושים וכמה שנים של וותק בתעשייה בטוח שווים משהו . כמה ימים לפני ההופעה שלחתי לו סמס המברר את הסיכוי שישמרו לי שולחן.״ אין בעיה רק אל תגיע ברגע האחרון כי יש לחץ אדיר״. ככה הוא אמר.
היום ההיסטורי הגיע והתקלות לא איחרו לבוא. הבייבי סיטר צלצלה להודיע שהיא מאחרת כי אין לה איך להגיע. זה אמנם שיבש לי את כל תכנון הזמנים אבל נסעתי בעצמי להביא אותה. רבע שעה איחור ובכל זאת עדיין מצבנו היה טוב. ההופעה מתחילה בעשר אם נגיע בתשע והשולחן שמור אנחנו ממש מסודרים. בתשע בדיוק נכנסו למועדון. החברים כבר ישבו בכיף ושתו להם בירות והשולחן שקיבלנו היה ממש במרכז המועדון עם ספייס די גדול מכל הכיוונים. הזמנתי לאישתי ולי משקה הנחתי יד סביב מותניה התרווחתי בכסא ושאלתי את החברים אם הם מרוצים מהשולחן. ״מאוד״ ענו החברים. ״ שחקת אותה !״ הרגשתי איך המניה שלי מזנקת כמו זו של טוויטר, לרגע היה נדמה לי שהנשים סביב השולחן הסתכלו עלי במבט שלאחד גבר גבר, מענטש שיודע לספק את הסחורה . מרוצה מעצמי הזמנתי את כולם לסיבוב שתייה על חשבוני, יו הפנר סטייל.
.
ברבע לעשר זיהיתי תנועה חשודה. שני טכנאים גלגלו פנס תאורה אימתני לתוך האולם והחנו אותו בדיוק מול הפרצוף שלי, באותו ספייס שכה שמחתי על קיומו. פניתי לטכנאים ושאלתי מה התוכנית לגבי הפנס אבל נעניתי שזו תחנתו האחרונה וזה מיקומו מעתה והלאה .הרגשתי איך הדם עוזב לי את הפנים. החברים התבאסו והפסיקו לחייך . ״זה יסתדר תכף ״ ניסיתי לנחם אותם . " טלפון אחד לשוהם והפנס הזה חוזר לרחם ממנו יוצאים כל הפנסים". שוהם לא ענה לטלפון וגם לא למסרונים. בינתיים האור כבה, הזמר עלה והקהל מחה כפיים בהתלהבות. אבל לא בשולחן שלנו. אצלנו הייתה דממה. הרגשתי כמו גבי אשכנזי שנייה אחרי שהודיעו לו שסוגרים את הקידוח. הנשים בשולחן הסתכלו עלי כמו על איזה נעבעך. שלומיאל. גבר ללא איבר. מישהו מהחבר'ה אמר שאסור לשלם על שולחן כזה. אחד אחר צייץ שעבדו עלינו, מישהי מילמלה שלא היו צריכים לסמוך עלי. התפתחה אווירת לינץ'. השולחן התחיל להתמרמר באופן קולקטיבי ואפילו אשתי שנשבעה פעם להיות איתי בטוב וברע עברה לצד של הרעים. ההופעה התחילה אבל אנחנו לא ראינו כלום. החברים ניסו לשפר עמדות כדי לראות משהו אבל הם הפריעו לאנשים אחרים, חטפו על הראש, וחזרו חזרה. ניסיתי לצלצל שוב לשוהם אבל לא היה מענה. אחרי רבע שעה הוא כתב לי ״איך ההופעה ?״ עניתי ״ זוועה . יש מולי פנס שמסתיר את הבמה" . הוא חזר עם ״כבר מטפל״ ובאמת תוך מספר דקות הגיע גברת מדירקטוריון המנהלים והציעה להעביר אותנו לשולחן ש"הכינו ממש בשבילכם".
אספתי את החבר'ה ועברנו לשולחן החדש תוך כדי שאנחנו מעצבנים בדרך כל מיני צדקנים שזרקו לנו ״תגיעו בזמן..אתם מסתירים, יא מניאק דרכת לי על הרגל וכיו"ב. השולחן המדובר היה ממוקם מאחורי הבמה וראינו ממנו בעיקר את הישבנים של הזמר וחברי להקתו. קראנו שוב לעזרה. ״אני יכולה לפזר אתכם בין כמה שולחנות ״ אמרה הגברת שהרגישה קצת לא נוח, לא כמונו אבל קצת. "אמנם לא תשבו ביחד אבל לפחות תראו את ההופעה".
פוזרנו ברחבי המועדון כל זוג בשולחן אחר, הרעיון של הבילוי המשותף נזרק לפח אבל זה מה שיש. לא ראיתי לאן זרקו את החברה האחרים אבל דווקא לאישתי ולי ארגנו שולחן לא רע בכלל אבל ברגע שהתרווחנו בכיסאות
שמעתי את הזמר המפורסם נפרד ב״תודה רבה לכם ולילה טוב.״
בחוץ פגשנו את שאר החבר'ה שדיווחו על סבל בלתי נגמר. בסתר לבי עוד ציפיתי שמישהו יחזיר לי את הכסף על הכרטיסים אבל כולם נעלמו בזריזות במכוניות ונבלעו בחשכה. שבועיים עברו מאז ואני עדיין מחכה. כל צלצול מקפיץ אותי אבל בינתיים אין כל חדש. את ההופעה שכחתי, את החור בכיס לא. עכשיו אני מחפש קופונים לפסטיגל.
