איך שגלגל מסתובב
כל הפסח הקטנה התחננה לנסוע לסופרלנד או ללונה פארק (כאילו שאני יודע מה ההבדל ביניהם), אבל איכשהו הצלחנו להוריד אותה מזה. התירוץ היה התורים והבלגן שיש בחופש וה"מיליון אנשים שעומדים בתור לכל מתקן". הבטחתי לקטנה שאחרי פסח יהיה על מה לדבר והלכתי לישון. כשהתעוררתי התברר לי שהחג נגמר וה PAY DAY הגיע. בתמימותי סברתי ששבת של אחרי הפסח תהיה דלילה מאנשים. הישראלים כך חשבתי, כבר שרפו את כל הכסף בעיר הקרח, בקניונים ובצימרים, הוציאו בוחטות על דלק, התעייפו מלרוץ אחרי הילדים ועכשיו הם רוצים לקרוא עיתון ולנוח בבית.
בדרכינו אל היעד עוד תופפתי באצבעותיי על ההגה וחייכתי בשביעות רצון. איזה תותח אני. שבת בבוקר, אני לבד על הכביש. כלב הרי לא יגיע ואנחנו נסתובב לבד בין המתקנים… לייתר בטחון כדי שהילדה לא תהיה לבד בפארק הענק והריק, צרפנו אליה חברה מהכיתה.
כל הורה מכיר את סינדרום הלונה פארק . הילדים נכנסים לאקסטזה בלתי נשלטת וכבר באוטו מתחילים למלמל בשפה לא מובנת מילים אקזוטיות כמו אנקונדה, קונגו , קומבה בלאק ממבה, ועוד מילות קוד שבהמשך מתברר לך שהם שמות של מתקנים. שמחתי שמבחינת הבנות החוויה הזו הולכת להיות רשומה על שמי. לצערי כבר בחניה הקונספציה שלי קרסה. הבנתי שכל הערכות המודיעין היו שגויות, ושחכמים כמוני יש עשר בלירה .החניון היה מפוצץ במכוניות באופן כזה שנאלצנו לחנות בשדה מרוחק ולצעוד כעשרים דקות בדרך חתחתים. רמזתי לבנות שהמצב לא טוב ושאולי ישקלו שוב את תזמון הביקור בהיכל התענוגות. "נסע הביתה, נקנה גלידה ונראה סרט ב DVD " ניסיתי לשכנע אבל לא היה עם מי לדבר. כמו עם צפון קוריאה.
בקופות גיליתי שאני השמוק היחיד שעומד לקנות כרטיסים במחיר מלא. החוכמולוגים קיבלו כרטיסים מהעבודה, קנו גרופונים, או שויתרו על נקודות בחברת האשראי ונהנו מ 1+1 .הסתכלתי עליהם ואכלתי את הלב. מצב הרוח שלי המשיך להידרדר עם הכניסה פנימה.
הפארק היה דחוס באנשים, חם היה כמו באוגוסט ומול כל מתקן עמדו מאות אנשים עצבניים שרק חיכו שמישהו יחתוך אותם בתור כדי להיכנס באימ-אימשלו. ליד כל משפחה ניצבה צידנית ובה הג'חנון של אימא, פיתות, בורקס קולה וביצים קשות. מה לעשות, התור ארוך ואנשים צריכים לאכול.
עמדנו לנו בתור למתקן הקרוי בפי העם "הכסאות העפים". ההמתנה הייתה יכולה להיחשב נסבלת אלמלא הלוחמה הפסיכולוגית שהופעלה עלינו. בכל פעם שרק אדם אחד עמד בינינו למתקן הנכסף, התברר לתדהמתנו שהאיש הבודד הוא בעצם חיל חלוץ של משפחה ענפה עם סניפים בכל הארץ, שפשוט ישבה בצל וחיכתה לתורה. כל סיבוב כזה הרחיק אותנו עוד עשר דקות מ "הכיסאות העפים" והשאיר אותנו חשופים לרחמי השמש. חשבתי להעיר משהו לחבורת דובוני "לא אכפת לי" אבל הם נראו מסוג הטיפוסים שלא יהססו לכבד אותי בבורקס עם ביצה בלי שבקשתי והיישר לפנים, אז ויתרתי. הסיבוב על "הכיסאות " ערך כשלוש דקות נטו . אני קיבלתי כאב ראש, הבנות היו מרוצות עד הגג, וכולנו היינו צמאים. אז עמדנו בתור – רבע שעה- וקנינו מיץ . אל רכבת ההרים הרטובה הגענו כבר מוכנים, עם שתייה, אקמול, אוכל והרבה סבלנות. את התור העברנו במשחקי ארץ-עיר וקווה קווה דלה אומה. הבנות נהנו, האנשים בתור קצת פחות. הגלישה ברכבת ההרים נמשכה שלוש דקות ומאחר שכל ילדה נזקקה לליווי מבוגר, בתור הזה עמדתי פעמיים. איזה כיף.
שעת הצהרים הגיעה ואתה זמנו של הגלגל הענק. עשינו טעות ועלינו לגלגל רעבים. הבנות כבר התחילו להתבכיין ורגע לפני שאני מאבד את שלוות רוחי הגיעה ההצלה. משפחה טובה בתא מעלינו השליכה למטה שאריות פיתות עם חומוס, פירורי במבה וקליפות של תפוזים. נכון זה לא הרבה אבל כשאתה רעב גם זה משהו. תודה לכם משפחה אלמונית, מי שלא תהיו.
רגע האמת הגיע כשהילדה ביקשה לעלות איתי לרכבת הרים בשם 'קומבה'. אשמח לפגוש פעם את ממציא המתקן ולהגיד לו מה אני חושב עליו ועל אימו. מדובר במכשיר עינויים מהאינקוויזיציה המטיס אותך על כסא במהירות של מאה קמ"ש ליעד בלתי ידוע, או כפי שציין השלט: " דהירה עוצרת נשימה למטה ולמעלה המלווה בלופים הופכי קרביים, ברגים מסולסלים ובירידות חדות. תרגישו איך הנשמה יוצאת מהגוף". אמרתי לילדה שבשיחה שקיימתי עם הנשמה היא הודיעה לי שאין לה שום עניין לצאת מהגוף. טוב לה שם. "אבא אתה מפחד?" היא שאלה בממזריות. חייכתי ותהיתי איך אני אמור להסביר לה שבגיל מסוים הדברים האלה כבר לא עושים לך כיף , שאני עוד אמור לפרנס אותה את אחיותיה כמה שנים, ושמוות פתאומי משבץ עשוי לקלקל לה ולי את הקשר היפה שבנינו. למזלי התור לקומבה היה ארוך אפילו בשביל ילד בת 9 והחמודה ביקשה לעזוב את המקום למפרע. רק אחרי שוידאתי שאין שום סיכוי שתשנה את דעתה הבהרתי לה שהייתי עולה בכיף ושאני לא פוחד מכלום. היום התקרב לסיומו ובשלוש אחרי הצהריים יכולנו לסמן V על ארבע מתקנים בחמש שעות. הילדות היו גמורות וויתרו מרצונן הטוב אפילו על ה"קונגו" – מסלול האבובים במים שהן כה אוהבות ואביהן לא ממש.
בדרך הביתה חשבתי על סטארט אפ מהפכני. משרד הפנים ינפיק לכל הורה פנקס ניקובים עבור השתתפות בפעילויות שונות כמו לונה פארק, הפסטיגל, פארק מים, מסלול אבובים, טיול בר מצווה וכיו"ב. בכל שנה ינקב ההורה לפחות ניקוב אחד ועד גיל שמונה עשרה לא יותר משלושים. על הפנקס יחתום יצחק קדמן והורה שיש לו יותר משלושה פנקסים מלאים משלושה ילדים שונים, יהיה זכאי לחופשה בים המלח על חשבון המועצה לשלום הילד. בעודי מפנטז על הפנקס הודיעה לי הקטנה בכעס מסוים שהיום הזה היה סיוט ושהיא לא רוצה לחזור לפה בחיים. אם הייתי עורך דין הייתי מחתים אותה על נייר על המקום.
