חתונה בניו יורק
לפני כחודש קיבלנו אני ואשתי הזמנה לחתונה. קרוב משפחה של אשתי, אלמוני בשם ג'ונתן מתחתן עם בחירת ליבו האלמונית לא פחות קרוליין. שני אנשים שמעולם לא פגשתי או ראיתי החליטו מרצונם החופשי למסד את היחסים ביניהם, ולמרבה הצער האירוע מתרחש בניו יורק.
התעלמתי מההזמנה כמו שאני נוהג להתעלם מהרבה אירועים שלא יושבים לי טוב בלו״ז והמשכתי בחיי. אבל אחרי כמה ימים אישתי התקילה אותי ובשעה שהתקנתי תנור באמבטיה זרקה לי שצריך לשוחח על "העניין הזה של החתונה". הקשבתי לה. "אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות מאמץ ולהגיע לאירוע הזה. בכל זאת לא בכל יום מתחתן קרוב משפחה שלי" אמרה הגברת הראשונה, "ניסע לשבוע, גם נצא לחופשה קצרה, נפגוש את המשפחה וגם נשמח חתן וכלה".
הרעיון מצא חן בעיניי. אף פעם לא הייתי בחתונה בחו"ל וממה שראיתי בסרטים זה נראה מדליק. מנגינת "הסנדק" מקבלת את פני האורחים, אנשים מכובדים בחליפות עושים מינגלינג, הקוקטייל שלפני, המכונית עם השלט "רק נישאו" שאחרי, וקופסאות הפח שקשורות לטמבון ומתרחקות לכיוון ירח הדבש ברעש חינני. אף פעם לא נכחתי בחתונה כזו וזה נראה לי חוויה מרעננת, בטח לעומת עשרות החתונות שהייתי בהן בארץ שהאטרקציה המרכזית בהן זה תמונת המגנט של החתן והכלה. כבר הלכתי למחסן להביא את המזוודה ושם קלטתי שהחוויה המרנינה הזאת כרוכה בכרטיסי טיסה, מלון, אוכל, תחבורה מתנה לזוג, ועוד הוצאות שמסתכמות בהרבה מאוד כסף, שכרגע אנחנו מייעדים לו שימוש אחר לגמרי. תשלום חשבונות למשל. תוך דקות הרעיון של החתונה איבד לגמרי את הקסם שלו בעיניי. עכשיו הייתי צריך להוריד את הגברת מהעץ.
אמרתי לה שזה גדול עלינו , שזה יקר, שאני בכלל לא מכיר את הבחור, שזו לא המשפחה שלי, ובלי ממש להתכוון התפלק לי שאולי היא תיסע לבד. בדרך כלל התגובה שלה לרעיון כזה היא ״ אם אתה לא בא אני לא נוסעת״, אבל הפעם היא הפתיעה עם ״אז אני אסע לבד". כשחזרה אלי הנשימה היא הסבירה ש"זו בטח תהיה חתונה ענקית וזאת הזדמנות חד פעמית לפגוש את כל המשפחה״ הכרזת העצמאות החד צדדית שלה הכתה אותי בתדהמה כה קשה שלמרות שהמוח שלי ניסה להתנגד, הפה חטף שיתוק ולא הצליח להוציא מילה אחת של התנגדות.
בימים שבאו אחר כך ניסיתי להתחקות אחרי הקשר המשפחתי לאותו ג'ונתן שבזכותו האוברדרפאט שלי עומד לגדול. "סליחה שאני אומר את זה״ התנצלתי בפניה ״אבל אני לא זוכר שאי פעם צלצלנו אליו , או שלחנו שנה טובה וגם הוא לא הראה סימני חיים". תכל'ס הבחור מניו יורק לא התקשר להגיד מזל טוב בשום אירוע חגיגי. לא כשהגדולה התגייסה לא כשהקטנה נולדה, ולא כשערפאת מת. עברתי על רשימת הצ'קים מהבת מצווה לפני שלוש שנים ושמו לא הופיע. האיש נפקד גם מהעץ הסבוך של עבודת השורשים. בקיצור הבנאדם הוא פיקציה, קבעתי בפסקנות. ״ג'ונתן שייך לפלג מאוד חשוב במשפחה" אמרה אישתי "יש לי מהם זיכרונות נעימים מהילדות וחשוב לי לחזור ולהדק אתם קשרים. הם אנשים מאוד נחמדים, מבוססים ובעיקר מקושרים". אולי בכל זאת יש בהם משהו. חשבתי לעצמי. שידורי התעמולה המשיכו. "הכלה בכירה בוול סטריט והדוד מצד אימא שלי הוא מפיק בברודווי והיה קשור איך שהוא למונטי פייטון". לפתע הרגשתי שהגישה שלי משתנה מקצה לקצה והורמון הפרגון שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות. בדמיוני ראיתי איך רעייתי מנצלת את שלושת ימי המשתה להידוק הקשרים הבינלאומיים שלנו, משתלבת נפלא בארוחת הערב שלפני החופה עם החברה מוול סטריט, שותה תה עם הדוד המפיק באולם הנשפים של הוולדורפ אסטוריה, ואולי אולי זורקת לו גם איזו מלה טובה עלי. "סעי בכיף אהובתי" חייכתי אליה והתיישבתי לחפש לה מלון באינטרנט.
בלילה לא נרדמתי. המחשבה שג'ונתן וקרוליין לא יזכו לפגוש אותי, ובמיוחד לא המפיק ההוליוודי, הדירה שינה מעיניי. הרגשתי שאני צריך לעשות יותר למענם. למחרת נסעתי לרחוב בן יהודה בתל אביב ובחנות היודאיקה קניתי לחתן כיפה יקרה נושאת רקמה בעבודת יד של ירושלים ולכלה פירגנתי הינומה מהודרת. ביקשתי לרקום עליהם את המילים 'ג'ונתן וקרוליין' וגם את "לשנה הבאה בירושלים" ונתתי את המארז היהודי לאשתי. בשלוש בבוקר ליוויתי אותה לשדה התעופה וחזרתי הביתה עייף אך מרוצה.
השבוע בלעדיה לא היה קל. טיפלתי ללא לאות בבנות והשתלמתי בהשכמות, ארוחות עשר, הסעות לחוגים , גיהוץ מדים, ושימוש במסרק סמיך כי דווקא בשבוע הזה גילו בבית ספר כינים. במקביל ביליתי גם שעות ארוכות בסופר ובסידורים. זמן יקר שבא על חשבון העבודה במשרד, אבל ידעתי שאני נשכב על הגדר למען חידוש הקשר עם המשפחה, קשר שיוביל לעתיד טוב יותר. עם אשתי לא יצא לי לדבר כי בכל פעם שהתקשרתי זה לא נפל לה טוב.
כשהיא חזרה לארץ הסתבר שהציפיות שלנו היו מעט מוגזמות. המשפחה "המבוססת" הסתפקה בטקס צנוע, שלא לומר סגפני, בבית הכנסת בקווינס. לפי התיאור זה היה סוג של הרמת כוסית שבה נכחו כמה דודים מבולבלים וכמה קשישות חביבות. היה דג מלוח, כמה קרקרים, כוסות יין מפלסטיק, פרעצל ומבחר מצומצם של גבינות. הרב אמר כמה מלים וכל האירוע כולו נמשך כ 45 דקות ולא השאיר הרבה זמן להידוק הקשרים. הדוד מברודווי לא הגיע, (כנראה היה עסוק באיחוד של מונטי פייטון) והסתבר שהמשפחה של הכלה מוול סטריט לא כל כך בקשר אתה. לא הייתה תזמורת ולא היו צעירים יען כי החבר'ה המגניבים הוזמנו למסיבה פרועה שבוע אחרי . אפילו שבת חתן לא הייתה. בקיצור יום זיכרון. ״המפגש הזה די דכדך אותי" הודתה אשתי, "ומכיוון שהתפנו לי שלושה ימים, ובגלל הדיכאון והקור הלכתי חזק על קניות". איך יכולתי לשכוח, הירהרתי, זה הרי זה זמן הסיילים בניו יורק. "תראה איזה יופי של סוודר קניתי לך , אני בטוחה שתאהב את זה".
וזה בשורה אחת כל הסיפור. ג'ונתן וקרוליין התחתנו וכל מה שאני קיבלתי זה את הסוודר אנגורה הזה.
