גם הלוויה צריך לתכנן איור – טליק לזר
שבוע הזיכרון לכבוד שמעון פרס הסתיים. פעם היה מקובל שרק המשפחה והחשובים מספידים אדם אחרי לכתו, אבל בעידן הרשתות החברתיות כל אחד יכול להספיד את מי שבא לו, בצירוף סיפור קטן על המת (ובעיקר על עצמו), פלוס תמונה משותפת מפעם (כשהמנוח בפנים מופתעות של "מי זה הנודניק הזה שנדחף לצילום איתי? תקראו לאבטחה"). אני לא שונה בהרבה. גם אני אהבתי את שמעון, גם אני, כמו חצי עולם, פגשתי אותו כמה פעמים, וגם אני הולך להשוויץ בזה.
הפעם הראשונה היתה כשהוא הגיע לחתונה של הגברת הראשונה ושלי. זה היה בהחלט מזמן וכבוד גדול, אבל די מהר הבנתי שמר פרס לא הגיע כדי לעשות טובה או רושם על רעייתי ועלי. הוא פשוט קפץ על ההזדמנות לבלות עם אנשים מהסוג שעניין אותו תמיד – צעירים, מוסיקאים וכל מיני בוהמיינים יצירתיים.
בפעם השנייה נלכדתי איתו בחדר האיפור של אולפן טלוויזיה בהרצליה. רק הוא ואני. הייתי לחוץ מהעובדה שבעוד כמה רגעים אקרא לשידור החי באולפן, אבל בעיקר מהידיעה ששמעון מדבר איתי אחד על אחד. פחדתי שישאל אותי איזו שאלה באזרחות או בהיסטוריה, ואני אצא אידיוט. למזלי הוא שאל אותי למי יש יותר רייטינג, לדודו טופז או ליאיר לפיד, ולמרות שלא היה לי מושג, חירטטתי משהו, כדי שיחשוב שאני מבין בזה.
יש הרבה מה ללמוד מפרס, אבל אני אקח מהשבוע הזה את ההבנה שגם את ההלוויה שלך צריך לארגן בקפידה ומראש. ומכיוון שאני לא סומך על אשתי, שתמצא את המסמך שהכנתי לקראת מותי (וגם אם כן, היא בטח תגיד לכולם שהייתי סנילי ונתון להשפעה שלילית של המטפל הפיליפיני), אני מפרסם אותו כאן. אולי הוא ייתן לכם ראשי פרקים לקראת הטקס שבו גם אתם תחזירו את ישבנכם לבורא. כי גם לנו, האנשים הפשוטים, מגיעה הלוויה מהסרטים.
התזמון. הכי חשוב להקפיד לא למות באותו שבוע עם מישהו יותר חשוב ומפורסם ממך, שיגנוב ממך את כל הפוקוס. אם ייצא שממש לפני שאזדכה על הציוד תעשה את זה אישיות יותר גדולה ממני, אני מבקש מבני משפחתי לעכב את פרסום הידיעה על לכתי עד יעבור באזז. בזמן הזה תוכלו לאחסן אותי בארון הבגדים, זה לא שעכשיו אני מריח יותר טוב.
המיקום. פרס נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. לי אין אשליות, הכי קרוב שאני יכול לבקש זה להיקבר ברחוב הרצל, איפה שקניתי פעם רהיטים. בנושא גדולי האומה, אפשר בהחלט לסגור על חלקת כבדי האומה.
המשתתפים. אני לא בונה על זה שלהלוויה שלי יגיעו ראשי מדינות, אבל הייתי שמח אם לפחות ראש המועצה המקומית יבוא. בתור אזרח ומפנה אשפה נאמן, אני מצפה להספד אישי מרגש, שיכלול ציטוטים מהתנ"ך ומדו"ח הארנונה. אם גם ראש המועצה הסמוכה יואיל להגיע לטקס, מבחינתי יהיה מדובר כבר באורח מחו"ל. כדי לשדרג את האירוע אפשר להזמין את הזמר סָיי (ההוא מהלהיט גנגנם סטייל), שפעם פגשתי. יהיה נחמד אם הוא יופיע, וכדי להתאים את הלהיט לאירוע וללוקיישן ישיר את "סגולה סטייל" עם הריקוד החמוד שלו.
בזמנו תרמתי לא מעט להצלחה של להקת מודרן טוקינג עם גירסת הכיסוי ל"Brother Louie", הקרויה ״שיר המנגל״, אז אשמח אם סולן ההרכב, דיטר בולן, יחזיר לי טובה כשיגיע ויבצע בהלוויה את "בראדר יאיר".
ניסים גרמה. מכר גם שלי. בהחלט מוזמן.
המשפחה. אשמח אם אשתי והבנות יישאו נאומים קצרים ומרגשים באירוע. אני בטוח שההלם מהירושה העלובה שאשאיר להן יקשה עליהן לדבר, אבל יקל עליהן למרר בבכי, גם אם לא מהסיבות הנכונות.
הערבים. נושא סבוך לכל הדעות. אין לי יומרה שלהלוויה שלי יגיע מנהיג ערבי חשוב. מצד שני, אני מזכיר לכם את תרומתי למורשת התרבותית של האזור בדמותו של ״האשם תמיד״.
אם במקרה שלי אבו מאזן לא יגיע, אשמח שלפחות חמיס אבולעפיה ואבו חסן מיפו יעשו כבוד. כמי שעצר מאות פעמים לסביח או לפיתה שומשום עם ביצה, תוך נכונות להסתכן בדו"ח חניה, אני מרגיש שלא פחות מפרס, הקדשתי את חיי לכינונו של מזרח תיכון חדש, גם אם הבייגלה היה ישן.
אני מרגיש שאם בהלוויה יראו לחיצת יד בין אבו שוקרי המקורי לאחד המסעדנים היהודים, שאצלם השארתי את מיטב כספי, יהיה בכך מסר לעולם כולו שאפשר גם אחרת. כדי להמשיך את המורשת הזו יוקם בהמשך, לא רחוק ממרכז פרס לשלום, "מרכז ניצני לשיפוד".
האופוזיציה. רבות דובר על כך שבהלוויה של פרס, יו"ר האופוזיציה נאלץ להסתפק בהנחת זר ולא נשא נאום. במקרה שלי אני יודע שגם חציו השני של העם אוהב אותי ומבקש כבר עכשיו להזמין לנאום את מי שהיה האופוזיציונר שלי בשנים שנבחרתי לראשות ועד הבית. מדובר בשמוק ענק, שהתנגד לכל היוזמות שלי בבניין, ודווקא בגלל זה אשמח שהוא יצטרך לשקר ולספר איזה איש גדול הייתי וכמה הוא אהב אותי ואת תרומתי ללובי.
ההכנות. באירוע שלי לא צפויים פקקים, חסימות צירים והיערכות מיוחדת של המשטרה, אבל אשמח אם כדי לתת כבוד בכל זאת ייחסם איזה כביש סמלי, אולי על ידי בן משפחה שהלך רגע לקנות סביח והשאיר את המכונית בדאבל פרקינג באמצע הכביש.
מטח כבוד וארון. על המטח אפשר לוותר, זה מלחיץ, ואני עוד עשוי להתעורר מהרעש. מה שכן, אשמח לארון, או לפחות לשידה. המחשבה שכל החול הזה ייכנס לי לפה לא נעימה.
בשלב הקבורה, אני יודע ששפיכת החול עם את חפירה היא מצווה, אבל יש לי כמה חברים איסטניסים ועם כאבי גב, אני פוטר אותם מזה כבר מעכשיו. לעומת זאת, חשוב לי שדודי, החבר שתמיד התחמק ממטלות וכשסחבנו מקרר הסתפק בלעשות פרצוף מתאמץ, יעבוד עם האת מההתחלה עד הסוף.
הסיקור. כאיש העיתון, אני מצפה לסיקורי מינימלי לפחות בעיתון שלי. ידיעה קטנה בעמוד האחורי אצל ערן סויסה עם משהו פיקנטי שהתרחש בהלוויה ואיזה דוגמניות בכו תעשה לי את היום. מחיר טוב למודעות האבל הגדולות של המשפחה והחברים (ודיר באלק אם הן לא יהיו גדולות, בשביל פחות מפונט 52 אני לא יוצא מהקבר) יתקבל בברכה.
אגב, אני מצפה גם למודעות מטעם מס הכנסה וביטוח לאומי, שתרמתי להם רבות, שיפודיות בשכונת התקווה, פיצוציות וכל הסוכנים שפירנסתי. אל תאכזבו, כולל המילים "המומים וכואבים".
אין לי יומרה לשידור חי בטלוויזיה או ברדיו. ידיעה צנועה במהדורת החדשות בנוסח ״ענק התרבות הלך מאיתנו״ תספיק. אם מכינים כתבה על חיי, אשמח שהיא לא תיעשה על ידי כתב התרבות, אלא מישהו שיוכל להציג זווית אחרת שלי. נגיד, ראש הדסק לענייני ערבים.
המורשת. האמת צריכה להיאמר, גם אם במקרה שלי היא קצת כואבת: אני מזוהה בעיקר עם שטויות ועם הברז שפעם היה דבוק לראשי. לכן אשמח אם כדי לכבד את זכרי ולהמשיך את מורשתי, יקראו על שמי ברזייה ציבורית או איזה קוּלר.
המצבה. הבקשה של פרס שיכתבו על המצבה שלו "מת בטרם עת" מקורית ומשעשעת בשביל מישהו בן יותר מ־90. בהתחשב בעובדה שאני נודניק, מקובל עלי שאם אגיע לגיל דומה, יכתבו על קברי "התפגר באיחור אופנתי", ״ברוך שפטרנו״, או "סוף סוף קצת שקט".
יהי זכרי ברוך. √
