מכונית משומשת – טליק לזר
כמה ימים לפני שהבכורה שלנו נסעה ללמוד בוונציה, מישהו בדרום תל אביב כיסח את הסמארט שלה וכיווץ אותה אפילו יותר ממה שהיא היתה מכווצת קודם. המפגע חשב שהוא סמארט, ונסע משם בלי להשאיר פתק. אבל הילדה הצליחה לשים יד על תמונות ממצלמת אבטחה שמוכיחה את קיומו של האירוע, ואז נסעה ללמוד בחו״ל.
עלי הוטלו כמה משימות, מבלי שנשאלתי אם אני מעוניין בהן: לתקן את נזקי ה"פגע וברח" של הג'וק. להעביר את החומר המרשיע לחברת הביטוח. לקבל ממנה החזר על עלות התיקון. ובאופן כללי, לדאוג לאוטו, להניע אותו, לרחוץ אותו, לשכנע אותו שהוא עדיין רכב שווה למרות שהנהגת שלו נטשה לאירופה, ולהבטיח שהוא יתפקד גם כשהנסיכה תחזור ארצה.
הביקור שלי במוסך שיעשע את הנוכחים. בדרך כלל מכוניות הסמארט הקטנטנות מאכלסות בחורות קטנטנות לא פחות ומצודדות קצת יותר, והם הופתעו כשמקופסת תכשיטי החרסינה יצא פיל מבוגר וגדל מידות כמוני.אחרי סקירה קצרה הם הסבירו שהתיקון יהיה יקר, בעוד בביטוח נתנו לי להבין שהמצוד אחרי הנהג המצולם עשוי לקחת זמן רב.
החלטתי לדחות את התיקון, ובאחד הימים שבהם לקחתי את הקופסונת המעוקמת לסיבוב שנועד לשמור על דופק המצבר שלה, ניגש אלי בחור צעיר וחביב ושאל אם אהיה מעוניין למכור את הרכב as is. הסברתי לו שהרכב שייך לבתי, אבל אני בהחלט אקח את מספרו ואשאל אותה.
צילצלתי לסוחרת מוונציה, וכאב המנסה לחנך את בתו לגדולות שמתי על השולחן את הבעד והנגד, כולל העובדה שמדובר בקנייה as is, כלומר בלי בדיקות ובלי להיכנס לעומק הצרות שיש בכל אוטו לא צעיר. או בקיצור, גם אם הוא נוסע as עיזה.
הבעיה שמבחינתנו, מכונית היא יותר מקופסת פח עם ארבעה עיגולי גומי וג'ריקן דלק. יש לה גם ערך סנטימנטלי לא מבוטל, בעיקר אם זו "הראשונה" שלך. חברות הרכב לא עושות לנו את זה קל יותר, כשהן מצמידות למכוניות תכונות אנושיות כמו "המשפחתית", "הספורטיבית", "החייתית" או "המרווחת", כדי להפוך את המכוניות לחברות הכי טובות שלנו (אבל עם כל הכבוד להאנשה, לא שמעתי על המכונית "הנודניקית", "המשעממת", "הממורמרת" או "האשמאית הזקנה").
גם במודעות הדרושים מצמידים למכוניות תארים כמו "מיוחדת" (טרנטה שמיוחדת בזה שהיא לא נשלחה לגריטה), "מצב מכני מצוין" (יחסית למרכבה של מונטיפיורי) או "מרופא" (עשתה תאונה עם אמבולנס).
הסמארט המדוברת היא מכונית מתוקה עם אופי שובב. יש לה גג נפתח, מראה עכברי וסקסי, ואפשר לחנות איתה גם במרווח הזעיר המיועד לווספות. היא חסכונית בדלק ושירתה את הילדה בנאמנות כמה שנים טובות, אבל את האמת צריך להגיד: היא לא צעירה, ומכיוון ששנות אוטו דומות לשנות כלב, גם כאן כדאי לשקול המתת חסד או מעבר לפנסיון. הגג הנפתח כבר לא נפתח, השלט לא נועל את האוטו. ולפעמים, כשרוצים לנסוע ברוורס, היא מסרבת ומבהירה שזה כבר לא לגילה, ומה שהיא כבר עשתה ברוורס אתה לא עשית קדימה.
הילדה היתה כנראה עסוקה בשיט גונדולות, ולא היה לה זמן להקדיש לנושא. היא אמרה בקצרה שאבדוק מה הבחור מציע ונחליט. צילצלתי לקונה הנלהב שנראה לי כסטודנט צעיר. הוא אמר שישמח לבוא אחר הצהריים לראות את הכלה ולסגור עניין במקום.
מפה לשם ירד הערב, והפגישה נקבעה בחשיכה. שאלתי בהגינות מתחסדת אם אין לו בעיה לבחון את הרכב בחושך, והוא ענה שזה ממש בסדר. שמחתי בלב שהקונה שמצאתי הוא נער פותה וחסר הבנה, והרגשתי כסוחר מכוניות ממולח שעומד לבצע את עיסקת העוקץ של חייו.
בעשר בלילה הבחור הגיע נוהג בקורבט ספורט אדומה ומצוחצחת של אספנים, וכבר לא נראה חובב בכלל. הוא הביט בסמארט במקצוענות, הקיף אותה עם פנס ושאל בישירות, "הגג נפתח?". עניתי ביושר שלא ממש. "והשלט פותח?". שוב נאלצתי להודות שלא, כשאני מתלבט איך אני מבשר לו שיש בעיה גם עם הרוורס.
ואז, כמו רופא במחלקה הגריאטרית שכבר ראה הרבה פציינטים שאין להם טעם להשקיע בבננות ירוקות, הוא נתן את הדיאגנוזה: "תראה, מדובר ברכב שמחירו במחירון ככה וככה (המספרים שמורים בכספת של מוסך מורשה), שאף אחד לא ישלם לך. יש פה תיקונים של 10,000 שקל. אני מציע לך עליו ככה ככה, בלי בדיקה ובלי לבלבל את המוח, וגם זה מוגזם כלפי מעלה".
המונולוג בהחלט הכאיב והזכיר לי את ימי ההורים מנעוריי, שבהם ישבתי מצונף מול המחנכת שלי בתיכון, שדיווחה לאבי ולאמי על ה"הישגים" שלי בלימודים. אלא שכאן הסמארט היא התלמיד, ואני בתפקיד ההורים הנזופים. ניסיתי להסביר לבחור כמה השקענו בטיפולים, שהחלפנו צמיגים, ושלמנוע יש צליל מלא בריאות כמו שירה של חקלאי יוצא סיירת מהגבעטרון, אבל הוא לא התרשם. אז נפרדנו כידידים, כשאני מבטיח לחזור עם תשובה מההנהלה הראשית בוונציה.
דיווחתי לבעלת הרכב על ההתפתחויות, הסברתי את עמדתי שמכיוון שהטסט מתקרב ויהיה קשה לעבור אותו הפעם ללא טמבון, פנסים והילוך אחורי, אולי כדאי שנשקול בחיוב פרידה מהבונבוניירה, עם כל העצב שבדבר.
המסקנות היו ברורות, לכן הילדה לא היססה ושלחה אותי להביא מסקנות אחרות, בדמות חוות דעת שנייה ממומחה – איציק ממוסך יגואר. איציק התגלה כמקצוען סימפטי, הכין לי אספרסו, הקשיב בסבלנות כשפירטתי את ההיסטוריה המלאה של הסמארט שלושה דורות אחורה, וקבע שלא צריך להיות פראיירים, וכדאי לנסות להוציא על המכונית הקומפקטית והסקלרוטית משהו כמו ככה וככה ועוד 4,000 שקל.
ההמלצה נשמעה הגיונית, הבעיה היחידה היא שמי שאמור עכשיו לשאת בנטל המשא ומתן הכלכלי הוא לא איציק ולא יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, אלא עבדכם הנאמן. מי יצטרך להתקין מודעה על חלון האוטו? מי ינסח מודעה בעיתון? ומי יצטרך למצוא קונה חלופי שיסכים לקנות בככה וככה את האוטו as is, בלי שאני משקר לו as is על הרוורס? אני.
עידכנתי את הקונה הפוטנציאלי בחדשות החמות. שמעתי אצלו מכה קלה בכנף של הקורבט, והוא העלה את ההצעה לככה וככה שקלים והגדיל את הדילמה. האם הזמן שלי והטרחה הנוספת יהיו שווים את ההפרש?
הילדה כבר הפנימה שאולי מדובר בעיסקה טובה, ויש מצב שהיא תיסגר בימים הקרובים כשסניפי הדואר – והעולם באופן כללי – יחזרו לתפקד אחרי החג. אבל אם עד אז אתם במקרה רואים אותי נוסע בסמארט חבוטה ברחוב וזה עושה לכם חשק, תשכחו מכל ההשמצות שנכתבו כאן על האוטו, שכמובן נבדו ממוחי הקודח למטרות אמנותיות. מדובר ביצירת מופת טכנולוגית, שכמו יין טוב רק השתבחה עם השנים ותשנה את חייכם לנצח, שאותה אתם יכולים לקבל תמורת… לא יודע, תציעו משהו ונדבר. √
