לפני כמה חודשים קיבלתי טלפון מפתיע מחברת הפקה של סדרות טלוויזיה מקומיות. אחרי שעניתי נשאלתי אם ארצה להופיע בתפקיד של ראש ארגון פשע בעונה השנייה של סדרת הדרמה "המדובב". בלי לחשוב פעמיים עניתי: "נראה לי שטעיתם במספר, אני לא אורי גבריאל". אבל הם התעקשו שהם ממש חשבו עלי.
התפקיד שהוצע לי היה אמנם מצומצם יחסית, אבל כידוע אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים. במקרה שלי אני יכול לומר, באופן אובייקטיבי לחלוטין, שמדובר בתצוגת משחק שמשלבת בין מרלון ברנדו לאל פצ'ינו עם נגיעות דה נירו.
התפקיד המדובר הוא של קובי אלון, אדם נטול מורא ופחד, שמטיל את חיתתו על כל אזור הקריות ולא בוחל גם במכות ובחיסולים כדי שכולם יידעו מי פה בעל הבית. בעונה הראשונה, את ראשת ארגון הפשע גילמה ציפי שביט, אבל היא חוסלה לפני שהספיקה להגיד סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס, ונראה שבמהלך החיפושים אחרי מישהו שיהיה יותר מאיים אפילו מציפי – הם הגיעו אלי.
מכיוון שבשנים האחרונות אני עסוק באיסוף חוויות, הלכתי לפגישה עם במאי הסדרה, אריאל בנבג'י, שבה ניסיתי להבין ממנו מה הם מחפשים בדמות ומה בדיוק גורם לו לחשוב שדווקא אני – מישהו שמבחינתו המשפט "לישון עם הדגים" מתייחס ללדפוק שנ"צ אחרי שהגזמת עם הגפילטע – מתאים לתפקיד. אריאל הסביר שקובי אלון הוא בעיקר אדם מפחיד מאוד, וכשהתעניין מסביב מי יכול לעשות את התפקיד, נאמר לו שניצני הוא אחד המפחידים בסביבה.
אני מודה שקצת הופתעתי. בעיני עצמי תמיד נראיתי לי כטיפוס רך, חייכן, סימפטי וטוב לבריות, שרוב בני האדם צוחקים כשהם רואים אותו, מישהו שחס לא רק על קבצנים חסרי בית בצמתים אלא גם על חשופיות ותיקנים, אדם שלא מסוגל לפגוע בזבוב או לדרוש פרוטקשן מיתוש. אחד שליבו נחמץ כשהוא שומע את זמזומו של פרפר שנשרף מול האור הכחול, ושלא מסוגל לחשוב על האפשרות של לחסל אדם אחר, אלא אם כן זה מישהו שדוחף כפית זרה לתוך הקינוח שהזמנת.
אבל נראה שמה שאני חושב על עצמי פחות רלוונטי, ובעיני אחרים אני מפחיד כמו חניבעל לקטר או ריצ'רד קיל, הטיפוס עם שיני הפלדה בסרטי ג'יימס בונד. אריאל הסביר לי שאם רק לא אחייך במהלך הצילומים, אוכל לבצע את תפקיד המפחיד באופן מושלם, משפט שנשמע קצת מעליב עבור רופא השיניים שלי.
לקראת האודישן צפיתי בסרטים מפחידים, למדתי בעל פה סצנות שלמות של פרדי קרוגר והסנדק, ותוך כדי שאני עושה צעידות ליליות, ואחרי שווידאתי שאין אף אחד בסביבה, מצאתי את עצמי צועק לחלל הרחוב: "אני קובי אלון, יא מניאק, איתי לא מתעסקים, שמעת?" בתקווה שלא יעבור בדיוק ברחוב שוטר או מישהו משירותי בריאות הנפש.
התקבלתי לתפקיד המאתגר, ואחרי שערכו לי מדידות בגדים, התפניתי ללימודי הטקסט שאותו הייתי צריך לדעת בעל פה.
מתברר שלימוד בעל פה, כמו כל שריר אחר בגוף, מצריך תרגול – משהו שאני מתקשה בו מאז שהכריחו אותנו לדקלם את שירת דבורה ביסודי. שיחה עם המוזיקאי אריק ברמן לימדה אותי שבניגוד למה שהכרתי מניסיונות קולנועיים קודמים, יש עכשיו כל מיני אפליקציות בנייד שמסייעות בלימוד טקסטים. אתה מקריין את הטקסטים שלך ושל הפרטנרים שלך לתוך הטלפון, ואז הוא משמיע רק את הטקסטים של האחרים ומאפשר לך ללמוד את שלך, ועוד כל מיני תרגילים.
התהלכתי בבית עם אוזניות, תוך כדי שאני עונה לאפליקציה בקללות מפחידות ובטון מאיים, כשבנות הבית מתרחקות ממני במבטים מלאי אימה או רחמים. כשהגיע יום הצילום נכנסתי לתפקיד הפושע בקלילות יחסית, כאילו מאז ומעולם אני עושה לאויבים שלי כיפה אדומה בלי למצמץ. נהניתי מהפינוקים המתלווים לכוכב במעמדי, שכללו בעיקר כוס מים מפלסטיק מדי עשר דקות, באדיבות נערת המים, והרבה המתנה, אם כי לא בטריילר מפואר כמו בהוליווד אלא בחדר שחלקתי עם מיחם, 20 ניצבים ו־50 פאות.
הולבשתי בבגדים שמתאימים לדמות, צוידתי בשעון של עשירים, בשרשרת זהב על הצוואר ובטבעת יוקרתית על האצבע, והפסקתי לחייך. השחקנים האחרים, עמוס תמם ואור בן מלך המצוינים, גרמו לי להבין בסצנות המשותפות שאני מפחיד אותם פחד מוות, ומבט קטן מאוד בזווית העין שלי הספיק כדי ששומרי הראש שלי יסלקו את עמוס החצוף מעל פניי הקשוחים. רק קצינת משטרה אחת, בגילומה של עידית טפרסון, עשתה לי תרגיל מלוכלך ועבדה עלי כהוגן, אבל את זה כבר תראו בסדרה.
האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שבה אחד מבני משפחתי משחק בסרט. אחי השתתף כבר בשנות ה־70 בסרט "צייד הצבאים" עם רוברט דה נירו. הם אמנם לא ממש נפגשו, ותפקידו של אחי הסתכם בלקפוץ במדי צנחן עם עוד כמה ניצבים ממסוק. קצת קשה להבחין בו בסרט, וגם אם צופים בו במהירות איטית מאוד, לא בטוח לגמרי שאפשר להבחין שהצנחן הקופץ הוא אחי – שבעקבות האכזבה החליט לסיים את קריירת המשחק וגם את קריירת הקפיצה ממסוקים שלו, והותיר בהוליווד חלל שספק אם התמלא עד היום.
גם אני שיחקתי בכמה סרטים בתפקידים דרמטיים. אמנם לא מדובר בנוכחות של שייקה אופיר, ששון גבאי או זאב רווח, ואת הסרטים שהשתתפתי בהם אפשר לספור על יד אחת, אבל בשנות ה־80 שיחקתי, למשל, בסרט "שוברים" של אבי נשר בתפקיד מפיק סרטים מפוקפק ומרושע, שתפקידו העיקרי הוא לרדות בדמות בשם שפשף, שליח שאותו שיחק מאיר בנאי ז"ל.
במסגרת התפקיד הוטל עלי לבעוט בישבנו של מאיר ללא רחם, ואחרי עשרה טייקים הוא פנה אלי בנימוס הצנוע שאפיין אותו ושאל אם אני מוכן במטותא לבצע את הבעיטה עם קצת פחות נחישות, כי התנפח לו הישבן. בסופו של דבר, מהסרט הזה נשאר בעיקר השיר של מאיר (למילים שלי), המוכר כ"שירו של שפשף".
אחר כך שיחקתי בסרטם של הגששים "הקרב על הוועד", אבל הפסדתי בקרב מול שחקנים אחרים, והקטע שלי, שאורכו המקורי היה כשלוש שניות, נשאר על רצפת חדר העריכה – אף על פי שהיה מלאכת מחשבת של משחק גאוני. הופעתי גם בסרט המתיחות של יגאל שילון עם צמד הבטלנים, "עבודה בעיניים", שם גילמתי ללא תסריט כתוב מראש מתדלק ערבי בתחנת דלק בהרצליה שמורח בוץ על השמשה הקדמית של מכוניות של כל מיני ידוענים תמימים, עם פאה ג'ינג'ית מתולתלת. במזל גדול לא חטפתי מכות, אולי כי גם לנמתחים היה נראה מוזר שלמתדלק יש פאה כה מוגזמת.
נראה שבמאים רואים בי דמות שלילית ופלילית (קשה לי להבין למה לא מלהקים אותי לתפקיד של מאהב רגיש וטוב לב), כי גם בסרט "ג'סטה", שביים קובי מחט לפני כמה שנים, הולבשתי במדי אסיר כאביו הפושע והמאוד לא מתפקד של און רפאלי.
אבל אחרי "המדובב" אני מרגיש שהכל עומד להשתנות. השטיחים האדומים בהוליווד ובשדרת הכוכבים כבר שומרים לי מקום בין ג'ק ניקולסון לטום קרוז. אחרי "פאודה" ו"טהרן" ברור שסדרות ישראליות יכולות לפרוץ אל העולם, ואם ליאור רז הפך לכוכב בינלאומי, למה לא אני? מה יש לו שאין לי, חוץ מהרבה שרירים? נכון שהעבר הקרבי שלי מזכיר יותר את זה של גל גדות, אבל אף אחד לא מושלם.
הוליווד אוהבת סדרות ישראליות, נטפליקס צמאה לעוד פרצופים ישראליים, ואני מרגיש שאני בהחלט מתאים להיות החיים טופול או האלון אבוטבול הבאים, מקסימום אגמור בסוף בתור פאוור ריינג'ר.
בינתיים, עד שאעבור לגור ליד השלט הלבן של הוליווד, באחוזה עם מספיק מקום לפמליה ולאוסף מכוניות הווינטג' שלי – אני מפתח את הקריירה המקומית שלי. אחרי שלושה ימי צילום בפתח תקווה, בתור טוני סופרנו של קריית מוצקין, חזרתי הביתה שונה.
כמו אצל שחקנים טוטאליים, משהו מהדמות של קובי אלון נכנס אלי, וכשהגברת הראשונה אמרה לי, כמו שהיא רגילה ובלי למצמץ, לסדר את המטבח – הפתעתי אותה במבט קשוח, תוך כדי שאני משחק בידיים באקדח דמיוני שמבהיר שאני כבר לא הסמרטוט שהיא מכירה, ושתחשוב פעמיים על מה שהיא אומרת לי לפני שהיא תקבל ממני הצעה שאי אפשר לסרב לה.
גיליתי שלא חייבים לחייך כל כך הרבה, ושכשאתה משדר קשיחות אתה משיג הישגים לא מבוטלים. לכן, כשראיתי את המבט המפחיד שהיא החזירה לי, מלמלתי שאני מתנצל, סידרתי במהירות את הבלאגן במטבח וגם שאבתי את השטיח בסלון, שממש לא היה אדום.
